דיון התקשורת לעונת 2015/16

ב-One העלו ידיעה על כך שגיא לוי הלך הביתה ואחר-כך הסירו אותה כנראה, מישהו שם צריך לבדוק את המקורות שלו.
- הזכירו כאן את 'הדרבי השיווקי', זה קרה במכללה למנהל, פחות דיברו מקצועית אלא יותר מבחינת שיווק ומיתוג. כן התרשמנו שמכבי חזקה ברשתות החברתיות ובמרצ'נדייז, הציגו לנו מידע גם בהשוואה על קבוצות גדולות בעולם. דמאיו דיבר על כך שרוב התקציב של בני-יהודה מורכב מספונסרים ועל עניין הרגש והיתרון שיש לקבוצה שלו - שחקן נוער טוב יעלה לבוגרים של בני-יהודה(סיפר גם על אחוז ההשקעה בנוער מסך התקציב) מה שלא יקרה בהפועל או מכבי. הדבר הכי מרתק היה ההתייחסות לאלימות במגרשים - לדבריו יש חוקים אבל אף-אחד לא אוכף אותם. הוא סיפר על אוהד אברטון או טוטנהאם, לא זוכר כבר, שהשתחרר אחרי 7 שנים בכלא בגלל שנהג באלימות.
- בידיעות אחרונות היום כלל לא התייחסו לשיפוט אתמול בין רעננה וק"ש וביטול הצהוב השני, די תמוה.
- אורי קופר כרגיל עם טור מעניין, התייחס לשגיב יחזקאל. אבל מצחיק להשוות אותו לזגורי או חן עזרא כשיש לו בקושי 30 משחקים בבוגרים.

 

איזה סיוט החתימה של בוס במכבי. כל עיתון בית ספר היום רושם כותרת בצירוף ביטוי בוס פתאטי כלשהו. מי הבוס, הגיע הבוס, זה הבוס. איזה טימטום אלוהים.

 

מעריב תמיד סוגרים את העיתון מוקדם, לא דיברו שם בכלל על הופעת הבכורה של זידאן כמאמן ריאל מדריד למשל. לגבי היום אני לא זוכר אבל שום דבר לא יפתיע אותי. מה שכן, הכתיבה לא רעה בכלל. יש את כתבת הסטט' הקבועה של רון עמיקם, הרבה מקום לכדורגל עולמי ועוד ועוד.

- לגבי משה דמאיו - היו שם גם ניר ענבר מהפועל ת"א ועוד אחד ממכבי ששכחתי את שמו. במידה והייתה לי האפשרות לשאול שאלות אז דמאיו לא היה הכתובת שלי. לשאלתך, המפגש נפתח באיחור ונמשך שעתיים. היה פאנל שאלות קצר מצד מנחה האירוע שכמובן נשאר באיזור הנוחות. השיעור נגמר בשעה 2 והתחיל לנו שיעור לפני מבחן(נשמע כמו תירוץ). רציתי לשאול את ניר ענבר מה הפועל ת"א עשתה ברמה השיווקית, למה לקח יותר מדי זמן ליצירת חנות מוצרים ואיך הקשר לקהל בא לידי ביטוי מעבר למכירת 'מנויי סוף', כלומר מעכשיו עד סוף השנה.

 

אגב, בסוף השבוע כתב אלון עידן מהארץ טור ביקורתי מוגזם יחסית על ריאל מדריד:

ריאל מדריד היא מרזב שאליו התנקזו שבעת החטאים שנאסרו על ידי הנצרותאי־פימה זה בעצם "ריאל מדריד": זאת הגדרה מתחום הספורט לתכונות אנושיות שהתרבות מבקשת לרסן. במובן מסוים, ריאל מדריד היא מרזב שאליו התנקזו שבעת החטאים שנאסרו על ידי הנצרות. יש בכך היגיון: במקום שהעם יאמץ לעצמו את אותן תכונות אסורות ויאיים על הסדר הטוב, הוקמו מועדוני ספורט ברחבי העולם שאמורים לייצג את האיסורים הללו ולאפשר להמונים לנקז לתוך מטאפורה את מה שעשוי היה להיות הרסני לחברה. מכל המועדונים האלה — החל מניו יורק יאנקיס בארצות הברית ועד מכבי תל אביב כדורסל בישראל — ריאל היא המייצגת האידאלית של הרעיון. הנה שבעת החטאים על פי ריאל מדריד:
גרגרנות: מלה אחרת לחזירות. ריאל מדריד היא המועדון החזירי ביותר על הפלנטה — אף פעם לא שבעה, לא מרוצה, לא מסתפקת, תמיד רוצה לבלוע עוד ועוד (שחקנים, תארים, כסף). כמובן שאוהדיה יטענו כי מדובר במצב צבירה בריא אבולוציונית, משום שגרגרנות היא מלה אחרת לתחרות, ותחרות היא מלה אחרת לשרידות וכו'. אבל חזירות היא לא מקבילה של תחרות, אלא מצב שבו חוסר סיפוק אובססיבי הופך את כל ה"אחרים" לפוטנציאל בליעה. הגזמה כאידאל.
חמדנות: אולי התכונה הדומיננטית ביותר של ריאל מדריד. היא אף פעם לא מסוגלת לראות מישהו או משהו מצליח במקום אחר ולא לחמוד אותו. מאלפרדו די סטפנו בשנות ה־50' ועד היום — כל ההוויה של המועדון חמדנית ומבוססת על ההנחה שכדור הארץ נוצר כדי לספק סחורה לסנטיאגו ברנבאו.
כעס: תכונה שמאפיינת את הקהל המפונק של ריאל מדריד. הכעס מופיע בכל פעם שלא הולך וקצת קשה. מה שקורה במצבים כאלה זה שהעיתונים והאתרים שמזוהים עם ריאל מיד עורכים סקרים, שמטרתם היחידה היא להפוך את הכעס לפעולה — לפטר את בניטס, להעיף את מוריניו, לזרוק את בייל וכו'. הכעס של ההמון הוא האמצעי האפקטיבי ביותר של ראשי ריאל להצדיק את הפעולות האלימות שלהם. הם תמיד "שומעים את הקולות", כי הקולות האלה נמצאים גם עמוק בתוכם.
עצלות: כדי להבין מהי עצלות בסגנון ריאל מדריד, צריך לחשוב על מועדונים כמו ברצלונה או ארסנל. ברצלונה הגדולה של פפ גווארדיולה התבססה על שחקני בית, שגדלו בלה מסיה ובעצם נבנו במשך תקופה ארוכה כדי לממש את רעיון הטיקי־טאקה. אפשר לאהוב את הסגנון, אפשר גם לא לאהוב — אבל זאת דוגמה להשקעה מחשבתית, לדרך ארוכה שבסופו של דבר מתממשת במציאות. גם ארסנל, שמחזיקה את ארסן ונגר כמעט 20 שנה, עושה את זה למרות שנים רבות של מדבר, והכל בגלל האמונה בדרך שמייצג הצרפתי. ריאל מדריד תמיד מבקשת את הכאן והעכשיו, את הסיפוק המיידי, את הדרך הקצרה ביותר להצלחה. היא עצלנית בדיוק כמו בן יחיד שבטוח שהכל מגיע לו.
גאווה: גאווה היא תמיד עטיפה מושלמת להחבאת תכונות מזוויעות. המפלצות הכי גדולות בהיסטוריה תמיד הדגישו את הגאווה הרבה שהם חשים בהשתייכות ל"אומה האדירה הזאת", ל"מועדון העצום הזה", וכו'. ואכן, מסיבות העיתונאים שעושה ריאל מדריד בכל פעם שהיא רוכשת עוד מפלצת — מאמן או שחקן — תמיד יכללו את קלישאת ה"אני גאה להיות חלק מהמועדון הזה". הגאווה תמיד פורחת במקומות שאיבדו את הבושה.
קנאה: קצת כמו חמדנות, גם הקנאה מפעילה את ריאל ומונחת מתחת לכמעט כל פעולה שלה. כמובן שמושא הקנאה העיקרי היא ברצלונה. אפילו את המינוי של זינדין זידאן למאמן. אפשר להבין על הרקע הזה: ראשי ריאל צפו בדוגמה המופתית של גווארדיולה — מועדון שייעד לגדולה את אחד משחקניו המזוהים ביותר וקצר הצלחה אדירה — וכעת הם מנסים לשכפל את השיטה (להפך מריאל מדריד קוראים "מקוריות").
תאוות בשרים: מועדון כדורגל לא מקיים יחסי מין ולכן הוא לכאורה פטור מתאוות בשרים. אבל מאחר שריאל מחויבת לייצג תכונות אנושיות בסיסיות, ואחת הדומיננטיות שבהן היא תשוקה לגוף, ישנו כריסטיאנו רונאלדו (ולא לאו מסי או וויין רוני, למשל). כשהוא כובש שער, פושט חולצה ומבליט את הגוף שלו, רונאלדו בעצם מדגמן תאוות בשרים.
אגב שבעת החטאים: שני סוגים של אנשים יכולים לאהוב את ריאל מדריד. הראשון כולל את שמקדשים את התכונות המכוערות הללו ומבקשים להביט בעצמם כשהם מביטים בקבוצה שלהם. את הטיפוס הזה אפשר לכנות "החזיר הנרקיסיסטי". לרוב זה יהיה מישהו שמרוויח הרבה כסף, שמעדיף לנסוע בג'יפ ולגור במגדל (להביט על כולם מלמעלה), אחד שלא סופר אף אחד, שמחייך בזלזול למשמע טיעון מוסרי ושהחיים עבורו הם באופן כללי לונה פארק של גירויים שנבנה רק עבורו.
מה שמוזר זה שגם הסוג ההפוך לגמרי של אנשים יכול להימשך לריאל: אלה שמתביישים בתכונות המוגזמות האלה, שדוחקים אותן עמוק למרזבי התודעה שלהם, עד כדי כך שהם חייבים ייצוג חיצוני שלהם. עבור האנשים המוסריים האלה, ריאל מדריד היא כל מה שהם מונעים מעצמם בחיים הפרטיים שלהם, מופע גלוריוזי של כל התאוות והיצרים שלעולם לא יממשו. אותם אני דווקא מחבב.

היו כמה אוהדי ריאל שקצת לקחו קשה, נעלבו, אמרו שהוא אוהד ברצלונה. אין לי מושג. אני חושב שהוא כותב מוכשר. אבל הטור מעט פאתטי, ולא רק כי אני אוהד ריאל. אני בספק אם בעיתונות הקטלונית יש טור כזה. היו כאן 'נק' תורפה' נכונות שהוכפלו פי 100 מאשר גודלן. הטור הזה הוא לא עיתונות, מצטער.

ומשהו טוב בהארץ - 'מנהרת הזמן' - אמיר ענבר מהפורום כתב על היום בו אלכס פרגוסון קיבל גיבוי ממנצ'סטר יונייטד, והשאר היסטוריה..