כדורגל, דבר קטן ועגול שמשגע מאות מיליונים ברחבי העולם. דור רומנו, מדרידיסטה מלידה, שזכה להיות בגמר האלופות 2014, מסביר לכם למה כדורגל הוא דת ולמה "אין דרך חזרה". על ראול, ריאל מדריד ומה שביניהם http://aguda4u.co.il/wp-content/uploads/2015/11/%D7%96%D7%94-%D7%94%D7%93%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-3.Xxx טוב אז בשעה טובה גם אני הצטרפתי ל-'זה הדיבור', הבלוג של המכללה למנהל. כן הפוסט הראשון מדבר על האהבה והתשוקה לכדורגל ולריאל מדריד מן הסתם, איך הכל התחיל. אתם גם מוזמנים לספר את הסיפור שלכם וכמובן להעביר ביקורת. ***** מיטב המוחות ומיטב הכדורגלנים הטובים אי פעם ניסו להגדיר את המשחק הזה, שגורם למאות מיליונים ברחבי העולם להחסיר פעימה. החל מהמשפט האל-מותי של מנג'ר ליברפול בעבר, ז'ראר הוייה – "יש כאלה שאומרים לי שאני צריך לשכוח מכדורגל. אולי אני צריך לשכוח לנשום", עם עזרה קטנה מהחלוץ הצ'יליאני הוגו סאנצ'ז – "מי שזה לא יהיה שהמציא את הכדורגל, צריך לסגוד לו כאלוהים" ועד אלכס פרגוסון, רגע אחרי הזכייה הדרמטית של מנצ'סטר יונייטד בגביע האלופות ב-1999 – "אני לא מאמין. אני לא מאמין. כדורגל. לעזאזל!". אפשר לסכם ולומר: כדורגל הוא פשוט דת ואין דרך חזרה. את האמרה הידועה של פרגוסון "חוויתי על בשרי" לפני כשנה וחצי. באותו יום שיחקה הקבוצה שאני אוהד, ריאל מדריד, בגמר ליגת האלופות נגד אתלטיקו מדריד. על הפרק עמד גביע האלופות העשירי ובכינויו בספרדית – ה"לה-דסימה". התמזל מזלי להיות באותו גמר דרמטי. כן, טיסה לליסבון היא "הטיול אחרי צבא" שלי. לא תאילנד, לא דרום אמריקה, פשוט לא. עד הדקה האחרונה, אתלטיקו מדריד הובילה 1:0 מטעות של השוער הכל-יכול, איקר קסיאס, משפט שנשמע פשוט כלא הגיוני עבור חובבי הז'אנר. http://aguda4u.co.il/wp-content/uploads/2015/11/IMG_20140525_013840-300x300.Xxx הטור הזה נקרא שריקת הפתיחה, הפוסט הראשון שלי. אבל כפי שתבינו בהמשך – המשחק עצמו מתחיל הרבה לפני הדקה הראשונה ולא מסתיים בדקה ה-90. אתם מצטרפים אליי כעת למסע בזמן, אל הדקות האחרונות: דקה 90', או אם נדייק כבר 92:48 – כולי כבר שבור, גמור. כמה תסריטים עולים בראש. למה זה קורה לי? עוזב את הכיסא שלי ומתחיל ללכת. סטייל ז'וזה מוריניו, אבל לא באמת כדי לצאת מהמגרש. המאבטח הזה, מה הוא רוצה ממני? בא לי לעמוד פה. מפעיל את הסטופר בשעון אחרי שהכרוז על תוספת הזמן: ."Cinco minutos" עוברות איזה שתיים וחצי דקות ואני כבר מיואש. "קרן של מודריץ'…", לפני התפרצות שמחה שאני פשוט לא זוכר כמותה, הדמעות לא הפסיקו לרדת. גיסי, שטס איתי למשחק, היה חייב לתעד את הרגע, אבל לא אכפת לי. כל החיים חלפו לי בראש במשך שניות ספורות. סרחיו ראמוס נגח לרשת, ריאל מדריד ניצחה בהארכה וזכתה בגביע. הגשמתי חלום, אני הייתי ב"לה-דסימה"! דבר שמיליוני אוהדים אחרים של ריאל מדריד יכולים רק לחלום עליו. אם היו לי מילים לתאר אז לבטח הייתי אומר…אפשר לומר שלא ממש "נחתתי" מאז אותו יום, ה-24 במאי 2014. אחרי הטיול כתבתי יומן מסע לאתר של ריאל מדריד, אותו אני מנהל כבר שש שנים – http://realmadrid.co.il, חשבתי שאצליח 'להירגע' ולהוריד הילוך. להיפך, החיידק 'רק החמיר'. זה כל הקסם. אף משחק לא דומה לקודמו. המשחק מתחיל אצלנו האוהדים הרבה לפני שריקת הפתיחה ולא באמת מסתיים עם שריקת הסיום. אפילו כשאתה קובע לשחק עם החברים בשכונה, ונשבע לעצמך בתור ילד או נער מתבגר: "אין מצב שאני לא אמשיך לשחק בתדירות כזו גם כשאהיה גדול' – עולות המחשבות לפני שמתחילים, הגיע שלב הריגוש. כדורגל הוא כמו דת. הכדורגל מחזיר אותך לילדות – שחקנים שגדלת עליהם, הקלפים שאספת בתור ילד, המשחקים במחשב – פיפ"א 2002 ואילך. למשך אותן 90 דקות קסומות כולם היינו שווים – אנשי ההייטק ועורכי הדין, הסבתות ביציע, הילדים הקטנים שרק עשו את הצעדים הראשונים שלהם למגרש. לכולם הייתה מטרה אחת משותפת, ואחרי הרעש הקסום הזה של הגול – אתה מוצא את עצמך מתחבק ביציע עם "כל הבא ליד". http://aguda4u.co.il/wp-content/uploads/2015/11/Raul-Gonzalez-480x300.Xxx בדומה לכל דבר מרכזי בחיים האלה, גם על כדורגל נאמרו אינספור קלישאות. והנה הקלישאה שלי – יש שלושה דברים שלא מחליפים – חדר כושר, אישה וקבוצת כדורגל. החיידק המטורף התחיל אי שם בכיתה ב', כשראיתי חבר לכיתה מגיע עם חולצה אדומה-צהובה, זו של נבחרת ספרד. על החולצה היה שם מאחורה – "ראול". והשאר היסטוריה. ראול, ששיחק 16 שנה בריאל מדריד, הוא השחקן שגדלתי עליו. הוא שבר את שיא ההופעות והשערים של הקבוצה והיה תמיד מזוהה איתה יותר מכל. על ראול אמרו פעם: "ראול הוא ריאל מדריד וריאל מדריד היא ראול', משפט כבד-משקל, משפט אל-מותי. בימים אלה בהם כריסטיאנו רונאלדו שובר כל שיא אפשרי – אני עדיין לא מצליח לאהוב אותו באותה צורה. בעצם, אני לא אמור לאהוב אותו באותה הצורה. אין כמו האהבה הראשונה. עם השנים ראול הזדקן, היכולת דעכה וריאל מדריד בנתה את עצמה מחדש. תחושה של עזיבה הייתה באוויר. ב-26 ביולי 2010, ראול כינס מסיבת עיתונאים והודיע שהוא עוזב. ליבי נשבר. את מסיבת העיתונאים הזו לא יכולתי לראות. באופן אירוני ומקסים, בדיוק באותו היום המשכתי עם המסורת וקבענו לשחק כדורגל, אני וחבריי לפורום מכל קצוות הארץ ("הדיונים הטקטיים" עם חבריי לכיתה אף-פעם לא הספיקו לי, תמיד חיפשתי את האקסטרה ועברתי לכתוב על כדורגל ברשת מגיל צעיר). כמו לפני כל משחק חשוב, הכנתי את החולצה הלבנה והקדושה של ראול, חולצת הכדורגל הראשונה שלי. הפלא ופלא – החולצה ששימשה אותי נאמנה 7 שנים – כבר קטנה עליי. היא סיימה את תפקידה, כפי שראול סיים את תפקידו בריאל מדריד. http://aguda4u.co.il/wp-content/uploads/2015/11/IMG_20140525_013621-480x300.Xxx לפני כחודשיים, המלך ראול הודיע על פרישה מכדורגל. החלטתי לכתוב עליו שוב, בפעם האלף בערך, והפעם כדי לפרוק עול. אבל הבעיה הייתה הפלטפורמה – החלטתי שהכתבה לא תתפרסם רק באתר אוהדים אלא חייבת לקבל במה "בחלונות הגבוהים". פניתי לעורך וואלה! ספורט, שלחתי לו כתבות קודמות שלי וביקשתי ממנו את הבמה – קיבלתי O.K. הכתבה עלתה, הפידבקים היו מעולים ואני מקווה שזו רק ההתחלה. איך כתבתי לכם אז? מסתבר שחודש במכללה למנהל עושה את שלו. ועכשיו ברצינות: כדי להיות כתב ספורט ממש לא צריך תואר בתקשורת, אבל אני רוצה להתרחב. התואר הזה בתקשורת יגיע לחיקי באוקטובר 2018 לפי התחזיות. אבל עוד קודם לכן אני רוצה תואר אחר – גביע האלופות ה-11, ה"UNDECIMA" – כי המועדון הטוב ביותר בעולם לא מוכן להסתפק בפחות מהטוב ביותר. דור רומנו, אוטוטו 23, מדרידיסטה בכל רמ"ח איבריו. כן, אפשר לומר האוהד מס' 1 בארץ – חולצות, צעיפים, תחתונים, תמונות ממוסגרות, נעליים, קלמר ותיק למי ששם לב – כל סחורת האיביי עברה אצלי. נעים להכיר, Bienvenidos – ברוכים הבאים לבלוג שלי, ועוד נתראה בהמשך. התשוקה, האמוציות, השאיפה לניצחון. אומרים שתמונה שווה אלף מילים? פעמיים כי טוב. גם תמונה שלי וגם כמעט אלף מילים. Hala Madrid y Nada Más.
