דיון התקשורת לעונת 2015/16

חמי אוזן עורך 'וואלה ספורט' על המצב החדש:
(מתוך הפייסבוק שלו)

נתחיל במחמאות, כי הן באמת מגיעות: כול הכבוד למנהלת הליגה על הסכום שהכניסה לכדורגל הישראלי ממכרז השידורים החדש. כשרוצים כנראה יכולים. כשעובדים נכון כנראה קוצרים את הפירות. כשמשקיעים חודשים של מחשבה זוכים כנראה בשנים של תגמול מדהים. מזה חודשים רבים עמלים מיטב המוחות במנהלת על הנוסחה שתביא את התוצאה הזו, והנה זה קורה. זה אפשרי.

אבל עד כאן. הכסף הרב שיכניס הסכם השידורים החדש הוא בערך ההישג היחיד בסיפור הזה. ממנו עולות גם שאלות כואבות. הגדולה שבהן – למה רק כשזה נוגע לכסף, עובדים במנהלת כל כך קשה ונכון. למה אי אפשר להשקיע את אותו מאמץ בשיפור המוצר. בתרבות הכדורגל. בתרבות השחקנים. בתרבות המאמנים. בבניית יסודות לכדורגל שכיף וראוי לצפות בו, לא רק מתוך הרגל של אוהדים.

זאת הבעיה המרכזית של ההישג. נראה כי מנהלת הליגה ממשיכה כאן את מה שעשו קודם בכדורגל הישראלי: מחפשים להכניס עוד כסף רק כדי לבזבז אותו על עמלות לסוכנים, פיצויים לשחקנים גרועים, תשלום קבוע לבתי הדין. במקרה הטוב. אם למנהלת הליגה היתה את אותה מוטיבציה גם בדברים החשובים היותר והדחופים הרבה יותר, הסכום שהיה נכנס לא היה נראה כמו הישג. הוא היה נורמה.

מנהלת הליגה צריכה לזכור מי היה אחראי להישג קודם בתחום זכויות השידור: גברי לוי, יו"ר ההתאחדות לשעבר. האם גברי לוי קידם את הכדורגל הישראלי, מלבד עניינים של גסות הרוח? ספק רב. הוא אולי קידם את הבן שלו, ההוא שכתב את השיר לאבא שלי יש סולם ושכח מה אבא שלו עשה בשבילו. כדורגל טוב יותר לא נוצר בעקבות ההסכם ההוא, רק דברי רהב ריקים מתוכן לאיש שגרם לכך.

האם יורם באומן, יו"ר המנהלת, רוצה להיזכר כגברי לוי החדש. שיחשוב על זה לפני שהוא רץ לחגוג את ההישג שלו – וזה מה שעושים כעת במנהלת. כי מה שבאומן עושה כאן הוא בערך כך: הוא מחלק עוד כסף למהמרים הכושלים בקזינו. הוא נותן להם עוד ז'יטונים. הוא גורם להם להתמכר למשהו שהם חייבים להיגמל ממנו. חבל שאיש ברמתו לא מבין שההישג שלו הוא יפה, אבל לא חשוב. מה שחשוב הוא הדברים המהותיים שהמנהלת לא משקיעה בהם זמן רב מספיק כמו בחוזה זכויות השידור.

המסר שעולה מההסכם הזה הוא מטריד: זהו פרס לכושלים, לבינוניים, לאלו שצריכים ללכת כל לילה לישון עם מחשבה מטרידה – איך משפרים את הליגה הנוראית הזו. איך מצילים את הענף. כשהסכם כזה מגיע בשנה שבה נבחרת ישראל רושמת את הגדול שבכישלונות שלה, הקבוצות הישראליות מתבזות באירופה והליגה משעממת את המכורים ביותר – זה נראה רע. זה נראה כמו שיגעון. כמו מחלת נפש מתפתחת.

כי למי יילך הכסף (ועזבו רגע את הנקודה שאנחנו כנראה אלה שנממן זאת – מוקדם עדיין לדעת בכמה תתייקר חבילת הספורט לצופה הממוצע)? לטל בן חיים החלוץ שלא הראה שום דבר בליגת האלופות. לבן רייכרט. לטוטו תמוז. לחוזה המופרך הבא של הלגיונר שיחזור מאיזה ספסל שסוכן דחף אותו לשם. למאמן המפוטר הבא וזה שיבוא במקומו. הכושלים והגרועים הם אלה שאמורים לקבל את הפרס. במקום עונש הם יקבלו העלאה במשכורת.

ניתן להשוות את זה גם ליורו הצעירות שאבי לוזון הביא לכאן – הישג חד פעמי שלא אמר כלום ומי זוכר אותו היום. הישג שמסתיר את האמת. והאמת היא שבעלי הקבוצות בישראל לא באמת רוצים לקדם את הענף. כל מה שמעניין אותם זה להכניס עוד כסף כדי שהם יוכלו להמשיך לעשות את מה שהם עושים לא ממש טוב. הכסף לא יילך לבעלי מקצוע שישפרו את הקבוצות, אלא ימשיך לממן הטעויות שבעלי הקבוצות אוהבים לעשות.

אם המנהלת לא היתה קיימת שנה וחצי, ניתן היה לחבר לתחושת הקבס שמביא איתו הסכם השידורים החדש איזו תקווה שאת ההשלמות לדברים החשובים באמת הם כבר יעשו. אלא שעבר מספיק זמן כדי להבין שמנהלת הליגה היא בעצם המשך ישיר של כל מה שהיה כאן קודם. עד שלא יוכח אחרת, אין הבדל מהותי בין אבי לוזון, גברי לוי או יורם באומן.