דיון התקשורת לעונת 2015/16

והמדינה לא גועשת: זה ייגמר ברצח

למה מקרה האלימות החמור ביותר שידע הספורט הישראלי בשנים האחרונות עובר יחסית בשקט? כי המותקף הוא אוהד הפועל. והאדומים בתודעה שיצרו לכם הם שמאלנים, שונאי ישראל, שרים שירים לא יפים ודמם מותר. וגם: התגובה של מירי רגב, ההתנהלות המביכה של המינהלת וההתאחדות, השתיקה של אלי טביב ושל עופר עיני וחשבון הנפש שכל ארגוני האולטראס חייבים לעשות

המדינה לא גועשת כי המותקף הוא אוהד הפועל. ודמם של אוהדי הפועל מותר. אוהדי הפועל הם שק החבטות האולטימטיבי של הספורט הישראלי. בתודעה שיצרו לכם הם שמאלנים (בתודעה. במציאות זה כמובן שטויות), קיצוניים, אלימים, קומוניסטים, אנטישמים, שונאי ישראל, לא מייצגים את ישראל, פרובוקטורים, יש להם פה מלוכלך, בלתי נסבלים, הם "הגועל תל אביב", והם הקורבן החביב על קברניטי הספורט הישראלי, כדורגל וכדורסל. אם מרביצים להם סימן שמגיע להם. אם מנסים לרצוח אותם אז כנראה יש לכך סיבה טובה.

זה ייגמר ברצח, הזהירו אותנו. ואז המדינה תגעש. זה נגמר (בינתיים) בניסיון לרצח. והמדינה לא גועשת. למה המדינה לא גועשת בעקבות ניסיון הרצח המתוכנן היטב של אוהד הפועל? למה מקרה האלימות החמור ביותר שידע הספורט הישראלי בשנים האחרונות עובר יחסית בשקט? זוכה למן התעסקות מוזרה כזאת
בכפפות של משי וסטריליזציה מילולית? התשובה ברורה. אולי לא תאהבו אותה, אבל את האמת יש לכתוב גם אם אינה נעימה לקריאה. כששחקן של מכבי תל אביב כדורסל עולה ליציע ומנסה להלום בהם - הם אשמים, והתקשורת מתעסקת במה הם שרו חצי שעה לפני. כשקפטן נבחרת ישראל עולה להכות באחד מהם, התקשורת מאשימה את המוכה, מחבקת את המכה. יש אף שמסבירים לנו כי "אלימות מילולית גרועה לעיתים מאלימות פיזית" (אני מניח שאותם אנשים היו מעדיפים גרזן בראש מאשר קללה מגעילה).

כשאחד מאוהדי הפועל פורץ למגרש וגורם לפיצוץ משחק קוראים לשלוח אותו לכלא (ובצדק), אבל כשכמה סלבים מערוץ הספורט עושים אותו דבר בדיוק במשחק לזכרו של ניצן שירזי זה נגמר בלי כל קריאה למשטרה לטפל בהם.
כשאוהדי הפועל שרים שירים מכוערים קוראים להעיף אותם מהמגרשים. כשמאמן כדורסל בכיר מספר ש"השחורים הם טמבלים" הוא אורח קבוע באולפני הספורט, זוכה לג'ובים חלומיים, ואף פרשן צווחן לא קורא להעיף אותו מהמגרשים. קראו את הטוקבקים, הקשיבו להלך הרוחות. כן, זה בדיוק מה שאתם שומעים. אוהדי הפועל חטפו ביום שבת מלה פמיליה כי מגיע להם. בטח מגיע להם. הרי הם אדומים.

אוהדי הפועל הם כמובן לא שה תמים. כאחד מהם אני יכול להעיד שלא מעט פעמים הם מרתיחים אותי, מעצבנים אותי, מתסכלים אותי, מוציאים אותי מדעתי, פוגעים קשות במועדון, שרים שירים מיותרים ומכוערים, וזקוקים לניעור רציני. אבל אוהדי הפועל, למרות חסרונותיהם, הם מהקהלים הפחות אלימים שיש בספורט הישראלי (ולא, כמה שירים לא ממש מנומסים זה לא אלימות, מתחסדים יקרים).
בקרו בבלומפילד, בואו לדרייב אין, ספק אם תראו באצטדיון או באולם ספורט אחר בארץ כל כך הרבה נשים וילדים. תשאלו אוהדים אורחים איפה הם חשו מאוימים יותר, בטדי או בבלומפילד, בנוקיה או בדרייב אין. אבל את המסיתים זה לא מעניין. אותם מעניין לחסל את הפועל.

ונניח שמירי רגב תגנה. מהו גינוי? מה חשיבותו? האם הוא באמת תורם? הגינוי של שרת הספורט יאיץ את החלמתו של יורי? הדרישה מרגב שתגנה בחריפות. שתאמר משהו. שתנאם. היא כל כך ישראלית. כל כך שטחית. כל כך מאפיינת את הציבוריות הישראלית שמסתפקת במילים ולא במעשים. כל כך אופיינית למדינה שראש הממשלה שלה יודע לעשות דבר אחד בלבד: לדבר. כל כך מתאימה למדינה שאוהבת לדבר על שלום, אבל לא מוכנה לעשות שלום. כה מתאימה לחברה שהתמכרה לאמירה והתנתקה מהעשייה.
לאן נעלמה לה ההתאחדות לכדורגל? והיו"ר עופר עיני? והמינהלת? עוד תגובה רפה, עוד קשקוש חסר שיניים לעיתונות. אף הצעה מעשית. שום פעולה קונקרטית. התגובות הרפות, חוסר הנכונות לפעול, מראות שוב מה חושבים קברניטי הכדורגל הישראלי על האוהדים. בעיניהם, אוהדי הכדורגל אינם הבסיס של הענף. בוודאי לא הסיבה המרכזית לקיומו. בעיניהם האוהדים הם חבורה של נודניקים שמפריעה לבעלים לנהל את הקבוצות כמו שהם באמת רוצים.


- בפעם האלף: האולטראס של הפועל חייב להשתנות גם כן. אבל ניסיון לרצח? לא, זה לא היה. לה-פמיליה>>>>>>אולטראסהפועל.

 

לכבוד המשחק החשוב של הנבחרת, רון עמיקם דירג את 30 השחקנים הטובים ביותר שלבשו כחול לבן, ללא הנוכחיים.
הנה הטופ 10:

http://sport1.maariv.co.il/is/772x434/eyalyossieli.Xxx/is

10. רונן חרזי
(1992-1999). 53 הופעות, 23 שערים.

מטאור. שחקן שלא שיחק באף נבחרת נוער או צעירה עד ששלמה שרף קרא לו, עוד כשהיה שחקן בליגה הארצית, בהפועל ר"ג, והפך אותו לשחקן הרכב קבוע בנבחרת. לא סתם שחקן הרכב קבוע, כזה שהועדף על פני אלון מזרחי, מלך השערים של הכדורגל הישראלי לדורותיו. זה קצת הזכיר את הסיפור עם טבק ומכנס, אבל חרזי לקח את זה הרבה יותר רחוק. הוא כבש 9 שערים ב-15 הופעותיו הרשמיות בנבחרת. הוא פשוט כבש בכל משחק, תמיד את השער הראשון, וברוב המקרים בצורה וירטואוזית. לחרזי לא סתם נדבק המזל, הוא המציא את המזל, זה פטנט שרשום על שמו. כל בעיטה שלו לחיבורים היתה בצבע, כל שער מהדהד. השער בבולגריה, נגד פולין, בפארק דה פראנס.

9. רפי לוי
(1958-1960). 17 הופעות, 11 שערים.

שימו לב לרזומה שלו בנבחרת. בין ההופעה הראשונה שלו במשחקי אסיה להופעה האחרונה שלו בגביע אסיה, חלפו פחות מ-30 חודשים. בזמן הזה כבש לוי 11 שערים, רק 3 ידידותיים, שניים מהם בניצחון המזהיר על אנגליה הצעירה. לוי הפציע במשחקי קדם אליפות אסיה בקוצ'ין, והדהים עם צמד מנצח בבלגרד מול יוגוסלביה האולימפית. אבל זה היה רפי לוי: מטאור שיום אחד, בגיל 23, החליט לקחת את הרגליים ולעבור לשחק בדרום אפריקה. כך תמה הקריירה שלו בארץ, וכך גם הקריירה בנבחרת. אם היה נשאר, מי יודע לאן היינו מגיעים.


8. יצחק שום
(1969-1981). 78 הופעות, 10 שערים

כשיצחק שום מעיד על עצמו כי "בכל צומת בכדורגל הישראלי שום יצחק היה", הוא כמעט צודק. הוא ישב על הספסל – עדיין לא שיחק – במשחקים האולימפיים במכסיקו. אחר כך השתתף בתשעה קמפיינים. לא היה מאמן שלא שם בידיים שלו את המפתחות. הוא לא היה שחקן מבריק, אבל מאוד חכם, ועם הניסיון גם היה למאוד אחראי. ג'ק מנסל העדיף אותו בתפקיד הבלם על פני אבי כהן ז"ל, שהגיע מליברפול, כי הוא העריך אותו יותר הגנתית, על אף ששום במקורו היה שחקן כנף ימין ואחר כך קשר מרכזי. שומי היה חלק מכריע בעליה של הנבחרת למונדיאל, למשחקים האולימפיים במונטריאול, גם להופעה המכובדת במוקדמות מונדיאל 1982, ועם נוסיף את שנות שירותו לצד שלמה שרף וריצ'רד נילסן, אפשר בהחלט להסכים: בכל צומת. היה.

7. יוסי בניון
(1998-2014). 96 הופעות, 24 שערים.

http://sport1.maariv.co.il/sites/default/files/images2/2015/10/10/GettyImages-76595800.Xxx

במספרים אין מה להתווכח. 16 שנות שירות בנבחרת, מאז נכנס בגיל 18 וחצי למשחק הידידות בפורטוגל, עד להופעה האחרונה שלו בארצות הברית, מול הונדורס, בגיל 34. 24 שערים, מהם 17 בטורנירים רשמיים. בניון רשום על קמפיין מוקדמות מונדיאל 2006 – זה שנבחרת לא הפסידה בו אפילו משחק אחד – בזכות הופעות מחשמלות מול קפריסין ושוייץ. שערים שרק הוא יכול היה לכבוש. הדבר היחיד שמרחיק אותו מהמקומות הראשונים באמת זו העובדה כי בעידן שלו הנבחרת הלכה ונסוגה מהעידן של ברקוביץ' ורביבו, הן תדמיתית והן מקצועית. לא באשמתו אמנם, אבל גדולתו של שחקן נבחרת נמדדת גם בכוח הסחיבה שלו את חבריו. נזכור לו גם את ההיסטוריות הידידותיות. ניצחון ברומניה, ושער ניצחון מול צ'ילה של ארתורו וידאל ואלכסיס סאנצ'ס.

6. גדעון דמתי

(1971-1981). 69 הופעות, 21 שערים.

באף משאל של ימי עצמאות, גידי דמתי לא ייכנס אפילו להרכב השני בכל הזמנים, למרות שקיבל פעם ציון 10 אחרי שכבש את כל שעריה של שמשון בניצחון 2:6 על רמת עמידר. דמתי שיחק בשמשון ת"א, קבוצה של שואו טיים, אבל לא ממש נחשבת. כשהוא לבש את המדים של הנבחרת, זה היה הוא וכל היתר. שואו טיים של שחקן בודד. הוא כבש 15 משערי הנבחרת שלו בטורנירים רשמיים, שחקן של מאני טיים. כשדוביד שווייצר המנוח רצה להטעות את הדרום קוריאנים באביב 1976 בסיאול, בקרב ישיר על כרטיס לאולימפיאדה, הוא נתן להם לחשוב שאהוד בן טובים הענק פותח, אבל תפקיד מפתח ניתן לדמתי שכבש צמד באותו משחק, הניצחון הגדול ביותר של ישראל במשחק מאני טיים, 1:3 בחוץ. דמתי כיכב גם בעידן של מנסל, עם שער שוויון דרמטי בשטוקהולם, או שער מול פורטוגל בניצחון הענק 1:4. הוא גם החמיץ, אבל תמיד היה שם, 8 קמפיינים.

5. יעקב חודורוב ז"ל
(1949-1961). 31 הופעות.

אגדה שהיתה באמת. שוער לא גבוה, מאוד קפיצי, אמיץ בצורה בלתי רגילה למרות שעמד לפני כל משחק בפני התמוטטות עצבים. עכשיו אפשר לומר שנבחרת ישראל בעשור הראשון של המדינה היתה מאוד חלשה – בלשון המעטה – אבל היה לה שוער מהטובים בעולם. הוא נאלץ לעמוד בפני גלי התקפות. לפעמים הנבחרת הובסה, ולפעמים חודורוב עמד בינה לבין השפלה. המשחק שלו בקרדיף מול וויילס נכנס לספרי ההיסטוריה, אחרי שהוא נפגע בהתנגשות ראשים עם חלוץ יובנטוס ג'ון צ'ארלס, ואושפז בבית חולים. גם הפגיעה בו במשחק הנבחרת ברמת גן מול ברית המועצות, משחק בו יצא לטיפול, וחזר רק לאחר מספר דקות (אז לא הותרו חילופים ואת מקומו מילא המגן דודו קרמר). הרבה בזכות המשחקים מפוצצי הקהל של הנבחרת הפך חודורוב לאגדה בחייו, אדם נערץ בצורה בלתי רגילה.

4. נחום סטלמך ז"ל
(1956-1968). 61 הופעות, 22 שערים.

על סטלמך אפשר לומר בנימה קצת עצובה כי נולד בנבחרת ומת בנבחרת (נפטר במהלך משימת סקאוט לוולנסיה בשנת 1999 – ר.ע). משחק הבכורה שלו היה מול ברית המועצות במוסקבה, בגיל 20. משחק הפרידה שלו נערך מספר חודשים לפני שהנבחרת העפילה לראשונה למפעל בינלאומי חשוב – המשחקים האולימפיים במכסיקו סיטי. הוא שיחק עם בני דור המנדט וחנך את דור מכסיקו 70. הוא שיחק על פני 11 קמפיינים, מספר שיא של קמפיינים, באסיה ובאירופה, ברחבי העולם, ועדיין מה שייזכר לו יותר מכל הוא אותו שער מדהים לרשתו של לב יאשין האגדי במוקדמות מלבורן 56', באצטדיון רמת גן. שער שהשדר נחמיה בן אברהם היטיב לתאר: "וסטלמך משווה כאן את התוצאות ל-1:1. אני מעביר את המיקרופון לקהל". 70 אלף איש, לפני האגדות, ולאחר פריצת שערי האצטדיון, חזו בפלא הזה מול עיניהם, כ-3 אחוזים מתושבי המדינה אז. זה אמנם היה שער שוויון, במשחק הפסד, אבל השער הכי מפורסם שידע אצטדיון ר"ג בימיו.

3. אייל ברקוביץ'
(1992-2004). 78 הופעות, 9 שערים.

http://sport1.maariv.co.il/sites/default/files/images2/2015/10/10/GettyImages-1226615.Xxx

אישית, זכיתי לתת לאייל ברקוביץ' את הציון 10 לאחר המשחק המופלא שלו מול אוסטריה בר"ג, עם צמד ובישול מדהים לנג'ואן גרייב – הופעת השחקן הגדולה ביותר בתולדות נבחרת ישראל. ועדיין, המשחק הבאמת מדהים שלו היה בכלל בשיופוק, במשחק ידידות מול הונגריה, כמה שנים קודם לכן. הנבחרת ניצחה 0:2, אבל עד היום אני לא שוכח איך ברקו עבר שלושה שחקנים, במהלך אחד, בלי לגעת בכדור, רק עם הטעיות גוף. ברקוביץ' נחשב בעיני רבים – רובם צעירים - לכדורגלן הישראלי הטוב בהיסטוריה, אבל המקום השלישי בדירוג כאן הוא רק כיוון שלא הצליח בסופו של דור, אותו הוביל, להגיע לשום מקום. רגעי הקסם של הנבחרת בעידן שלו, והיו לא מעט, רשומים בהחלט על שמו. קיימת איזו שהיא תחושה כי העניין בנבחרת פחת עם פרישתו. כשהוא שיחק – לא תמיד הכי טוב – היתה תחושה כי הנבחרת מסוגלת לתת הצגה.

2. אלי אוחנה
(1984-1997). 51 הופעות, 17 שערים.

http://sport1.maariv.co.il/sites/default/files/images2/2015/10/10/GettyImages-1620425.Xxx

על אלי אוחנה נכתב פעם שהוא "ידע גם להחמיץ, אבל מעולם לא החמיץ את השערים החשובים", ולכן המונח "מזל", לא מתיישב עליו בכל הנוגע לנבחרת. היה לו את הכשרון לבוא וללכת ותמיד להיות ברגע הנכון ובזמן הנכון. לקח לו 3 דקות בהופעות הבכורה שלו לכבוש את שערו של פאקי בונר, ולאחר לבשל את השלישי של משה סיני, ב-0:3 המדהים מול אירלנד; כבש שלושער מול טייוואן, הורחק באוסטרליה, לא הגיע למשחקים הקדם אולימפיים והורחק מהנבחרת, חזר אחרי שנה, לקח על עצמו את הפנדל שכולם פחדו לבעוט מול האוסטרלים ואחר כך לקחת לטיול בדראלינג הארבור בסידני את יאנקוס, אולבר, ואן הגמונד, פרנק ארוק ויבשת שלמה; צעק של שניאור וגרונדמן באמצע אצטדיון ר"ג על כך שהם לא נותנים לו לעלות פצוע למשחק מול קולומביה; הורחק מהנבחרת שוב על פרשת הביטוח ערב המחק מול ברית המועצות; חזר; פרש מהנבחרת; קיבל משחק פרישה; כבש במשחק הפרישה; חזר לנבחרת אחרי קמפיין ציבורי; כבש שער ניצחון במשחק החזרה; כבד צמד במשחק שלפניו הועפו חמישה שחקנים מהסגל; וסיים את הקריירה בנבחרת באופן מעשי כי קרע את הצולבת.

יש משהו ברזומה הזה שיכול להכיל ספר היסטוריה שלם. בשורה התחתונה, אלי אוחנה שם את הנבחרת הכי קרוב למונדיאל שהיתה מאז מכסיקו 70, וההבדל בינו לבין זה שמדורג מעליו, זה המונדיאל עצמו.

1. מוטל'ה שפיגלר
(1963-1977). 83 הופעות, 33 שערים.

http://sport1.maariv.co.il/sites/default/files/images2/2015/10/10/Israel_soccer_team_holding_Asian_cup_1964a.Xxx

מה שמפריד בינינו לבין ההכרה עד כמה היה מוטל'ה שפיגלר שחקן עצום זה התיעוד. מוטל'ה שיחק 8 שנים בכדורגל הישראלי בלי טלוויזיה, ואחר כך כברת דרך דומה כששידורי הספורט היו בידיים של ערוץ 1. אתה לא יכול להכיר את מי שלא ראית. דורות של אוהדים מכתירים את ברקוביץ', בניון, אוחנה, זהבי ואחרים כגדולי השחקנים בכל הזמנים, אבל באמת – גם ממי שראה אותו ממש בשלהי הקריירה שלו – אני יכול להתחייב שלא היה כמוהו.

הוא כבש בזכיה בגביע אסיה, בעליה של הנבחרת לאולימפיאדה, בגביעי אסיה, בשלושה מארבעת משחקי העליה למונדיאל, בקדם אולימפי, בעוד קדם עולמי, כבש עוד 18 שערים במשחקי ידידות, כולל רביעייה לרשת ארצות הברית. הוא פשוט כבש, גם את שערי היריב, וגם את כולנו. שפיגלר צמח בנבחרת שסטלמך היה בה כוכב ראשי ופינה את הזירה כשהוחלף בסיאול על ידי אורי מלמיליאן. בתווך הצליחה נבחרת ישראל להגיע לשלושה מפעלים גדולים ולזכות באליפות אסיה. כמו שההולנדים לא מתווכחים על קרויף, והגרמנים על בקנבאואר והברזילאים על פלה – כולם בני דורו – אי אפשר להתווכח עם נוכחותו המרשימה של מוטל'ה שפיגלר במדי נבחרת ישראל.

הוא היה מר נבחרת. יש לו 33 שערי נבחרת רשומים, אבל עוד לא מעט שערים בנבחרת שהוגדרו כמשחקים בין כוכבי הליגות, או משחקים מול קבוצות. הוא פשוט כבש בצרורות, אבל לא רק שהוא כבש, הוא תמיד ידע מתי לכבוש. השער שלו בסידני, "פצצה" (כפי שהדגיש נחמיה בן אברהם), או השער המופלא שלו במונדיאל מול שבדיה, הם לא רק היסטוריים, הם שפיגלרים כאלה. "בעיטה...ושער...שפיגלר עשה את זה".

- אריק בנאדו מקום 28(94 הופעות - מקום שני)
- שייע פייגנבויים מקום 19(שער בממוצע לשני משחקים)
- חיים רביבו מקום 16
- יצחק ויסוקר מקום 15
- רוני רוזנטל מקום 14
- גיורא שפיגל מקום 13
- שייע גלזר מקום 12
- אבי נמני מקום 11