ללא ספק הסרט הגרוע ביותר שראיתי אי פעם בקולנוע היה גודזילה....לא יודע למה הלכתי, כנראה הייתי על משהו לא מזוהה.... הסרט שהכי חקוק בזיכרוני הוא שבעה חטאים{בראד פיט, מורגן פרימן}...נכון הוא די ענתיקה אבל אני לא זוכר עוד סרט שריתק רותי למסך כמו הסרט ההוא. אם כבר מדברים על שבעה חטאים אז במאי הסרט דיוויד פינצ'ר הוא גדול במאי הוליווד היום, עוד סרטים שלו הם המשחק{סרט ענק עם מייקל דאגלאס ושון פן}, החדר {עם ג'ודי פוסטר}, וכמובן מועדון קרב{עם בראד פיט ואד נורטון}.
סטיב בושמי? בטוח? איך הגעתי לג'ימי בלושי...?? http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/dry.Xxx http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/dry.Xxx
ראיתי, סרט שמנסה להיות מתוחכם ומבלבל את עצמו בדרך. סרט שמוגדר כסרט אימה למרות שהוא יותר דרמתי, למרות קטעים קיטשיים (כצפוי) העלילה די נחמדה בסה"כ.
ההמשך המובטח... 5. היו זמנים במערב - 7/10. למערובונים יצא שם של ז'אנר זול, אשר מסוגל רק לבידור רדוד, עם אינדיאנים קאובאוים וקלישאות. לא ברור לי איך זה מתקשר למערובנים שאני ראיתי. "איש מת" היה מסע פילוסופי בטכניקות אנינות. "הטוב, הרע והמכוער" זה חוויה קולנועית יוצאת מגדר הרגיל. ואחרון חביב, "היו זמנים במערב" משופע יותר בסמליות מאשר שיר של ביאליק. ולא רק - הוא עשוי באופן מעורר הערצה. לאונה לא ממהר לשום מקום. במקום לתת לדמויות לדבר, המראות של "היו זמנים" נותנים את הטון. כאשר בתחילה 3 שודדים משתלטים על תחנת רכבת, הצופה רואה סצינה שקטה בת 5 דקות, במהלכה הוא, והשודדים, מחכים. בעולם האיטי והסוריאליסטי של לאונה, השקט הזה נראה כל כך נכון. מאוחר יותר, הבמאי האיטלקי מעמיד כמה מהשוטים הכי מורכבים שראיתי בחיים שלי, ברצף. תארו לעצמכם את הצילום הבא - השחקן עושה סיבוב של 180 מעלות. המצלמה עומדת מאחורי ראשו, ועוקבת אחר הסיבוב שלו כך שהוא ישאר תמיד בדיוק באמצע הפריים ויהיה ניתן לראות היטב את מה שמצדדים ומלפניו. זה נראה כל כך מסובך שקשה לי לתאר כמה הכנות וטייקים זה דרש. כבר בשוט הבא, לוקחת שחקנית 3 צעדים ימינה. המצלמה ממוקמת כך שהמעבר שלה יעשה בדיוק מצד אחד של רובה לצד השני, כאשר באמצע הדרך הקנה מכוון כביכול לראש שלה. הפתיחה של הסרט מצויינת. היא מלאה ביצירת קולנוע מופלא, מרתק ומותח. אבל נראה שהסרט לא מצליח לשמור על כך. לשם שינוי מ"הטוב, הרע והמכוער", פה אין את האנרגיות וחוסר המוסר. סיפור זה מורכב יותר, עלילתי יותר, ומזה הוא סובל. לאונה, כמו קובריק, הוא בעיקר אומן ויזואלי. הסרטים שלו מדברים דרך הפריימים, דרך התמונות אשר הצופה רואה. התסריט (אשר נכתב על ידי ברטולוצ'י, אגב), בדרך כלל אינו בסטנדרטים של הצילום. לצערי, לאחר פתיחה מדהימה קיבל התסריט במה מרכזית. הבעייה האמיתית היא בדמות הנשית. קלאודיה קארדינלה, השחקנית אשר משחקת את ג'יל, מעצבנת ואינה סימפטית, ולא היה אכפת לי כלל מהדמות המרכזית ביצירה. היא הייתה פשוט מיותרת, ולעתים קרובות חשתי שהיא בלמה את הסרט מלהתפתח למופע של איש אחד (לאונה, מן הסתם) שהוא היה צריך להיות. הדמויות הגבריות סביבה (אשר כל כך בבירור בנויות על בסיס "הטוב, הרע והמכוער". ומה רע?) טובות הרבה יותר, אבל הכל סובב סביב האישה. "היו זמנים במערב" סובל מכך שלאונה יצר אותו בתור ה'מאסטרפיס' שלו. מסיבה זו, הוא אפשר לעצמו לזנוח את הפופ-ארט של טרילוגיית הדולרים, וניסה להוסיף משמעות עמוקה מדי איפה שלא היה בה צורך. לאונה רצה אפוס, איפה שהיה מספיקה חוויה קולנועית. חבל. ובכל זאת, פרט לשוטים המדהימים אני אקח איתי עוד משהו מהסרט. "אני סתם אדם", אמר פרנק. "גזע עתיק", ענה מפוחית. 6. מיסטיק ריבר - 7/10. אחת לשנה, מופיע הסרט אשר עושה את המיינסטרים אחרת וסוחב אחריו שובלי מבקרים. מיסטיק ריבר זה מיינסטרים. זהו סיפור בלשים רגיל לגמרי, אפילו לא יוצא דופן באיכותו בפן הזה. אבל יש לו ערך מוסף - קווים של פסיכולוגיה, דמויות מפותחות. חומר גלם אשר היה יורד לפח אילולא צוות השחקנים המצויין. וזוהי העובדה שצריך לזכור מהסרט - בלי הופעה יוצאת מגדר הרגיל של כל הקאסט, זה 'סתם סרט'. אין בבימוי שום דבר מיוחד, והתסריט יכל להשאר בקלות בגדר פוטנציאל בלתי ממוצה. בכל זאת, שון פן הוא שון פן, וטים רובינס הוא טים רובינס. וכל החבר'ה מסביבם לא מביישים את הפירמה. אבל יותר מכל, זהו סרט של פן. לקראת סיום, הוא כך כך ג'ימי מארקום. הרגשות שהוא מביע נראים אותנטיים לחלוטין - כך היה עושה בן-אדם שכזה במציאות. טים רובינס לפי דעתי לוקח קו שגוי בביצוע הדמות, אבל מבצע את זה ברמה הקרובה לשלמות. בייקון נותן הופעה בפרופיל נמוך, ממש כמו הדמות שלו. בין שחקני המשנה בולטת מרשיה הארדן בתפקיד קשה מאוד. הדמויות בסרט מרגישות כל כך אמיתיות, הרגשה אשר בלעדיה הסרט לא יכל להתרומם בגלל אופי התסריט. התסריט, אגב, מאוד לוקה בחסר. הטוויסט צפוי ומיותר באמת. עלילת המשנה עם "האשה השותקת" לא מקדמת בכלום את העלילה, לא מלמדת שום דבר על הדמות ולא מעניינת. שני סצינות הסיום מיותרות לחלוטין. עם יותר השקעה בליבה של התסריט, הסיפור הבלשי, יכלו התסריטאים ליצור משהו יוצא דופן באמת. ככה, זה לא יותר מסטיית תקן. 7. זהות במלכודת - 7/10. הבמאי פול גרינגראס צריך לשמוח שהוא הראשון שעלה על הגימיק הזה. אחרי פעמיים, נראה לי שסרטים בהם כל הצילומים נעשים במצלמה רועדת ימאסו. בפעם הראשונה, זה עובד. סצינות האקשן מקבלות אנרגטיות נוספת. זהו בידור פאר אקסלנס. לעלילה לא צריכה להיות משמעות, הצופה לא צריך להבין מה קורה. העיקר שזה יראה מגניב, והרבה. בעזרת המצלמה הרוטטת, הבמאי חוסך מעצמו עבודה רבה. הצופה בלאו הכי לא מבין מה קורה על המסך, אז נותר לו לדמיין. וכשהוא ידמיין, אפשר להיות בטוח שזה יהיו משהו טוב. בסך הכל, זהו בידור סולידי, ישיר לעניין ומהנה. יותר מזה, פשוט אין מה להרחיב על הסרט. 8. עיר אפלה - 8/10. אחת מהבעיות בלכתוב ביקורות בעברית היא שלעתים קרובות מדי פשוט אין את המילה המתאימה לתיאור סרט. על "עיר אפלה", אני אומר באנגלית 'captivating'. ומה אני אומר בעברית? 'מרתק' הוא הפירוש הישיר, אבל ההקשר שלו בראש הקורא אינו זהה לזה של המקור בדרך כלל. שובה, מסקרן, מעניין, זה הכל לא ממש זה. זוהי "עיר אפלה" - אין דרך נוחה לתאר אותה. זהו חזון ויזואלי ענקי, תמונה עתידנית חזקה ופרטנית. מהמראות בסרטים קורנת עוצמה - כל אחד מהם מדגדג את הסקרנות, את החלק במוח שפתוח לדמיון ולהתפלאות. אלכס פרוייס, האיש שמאוחר יותר יביא את אותם העקרונות למיינסטרים ב"אני, רובוט", יוצר מקום שהוא הדמות הראשית בסרט - העיר. מהעיצוב שלה, עולה אופי. יש לצללים שלה נוכחות הרבה יותר משמעותית מאשר לדמויות. זהו מקום כל כך אטמוספרי, אשר מרתק (שוב המילה הזו) את עיני הצופה למסך. בתוכה, מסתובבים אנשים במעילים כהים וכובעים רחבים. בתוך כל זה, נזרקים ה"זרים", כדי לתת את הטאצ' האחרון לעיר כדמות חיה ועצמאית. פרוייס גם יודע טוב מאוד מה לעשות עם האפקטים המיוחדים שלו. לראות את העיר משתנה זה אחד מהמחזות היותר מרשימים שראיתי בקולנוע. ה"זום אאוט", לאחר הטוויסט המבריק, הוא כפרספקטיבה חדשה על דמות ידועה. מדהים. בנוסף לעיצוב, הסרט מצטייד בתסריט טוב, המעלה סימני שאלה מעניינים על שאלת הזהות האנושית. חבל רק שפרוייס משאיר כמה נושאים מעניינים בצד, ולא מפתח מספיק את הרעיון המרכזי של הסרט שלו. כמו כן, הוא באמת לא היה צריך לאמר במפורש את המשמעות. צוות השחקנים עושה עבודה טובה, ובעיקר וויליאם הארט בהופעה מינור שקולעת בול. מי שלא קולע בול הוא קיפר סאת'רלנד, עם דמות פרודית בסרט אפל. העיצוב הויזואלי של עיר אפלה הוא אחד מהטובים שראיתי. הקאסט טוב. הרעיון המרכזי מבריק. אבל עדיין יש תחושה של החמצה. עם פרוייס רק ידע איך לפתח את הפואנטה טוב יותר...
התכוונתי לאמר שהאגדות לא באמת מוכיחות שארתור היה קיים. בקריאה שנייה, אני רואה שזה לא בדיוק מה שיצא... הסרט הטוב שראיתי הוא "ספרות זולה". כאשר אני סוף סוף אגיע לצפייה ה- 10+ שלו שאני מתכנן כבר חודשים, אני ארחיב. הסרט הגרוע ביותר שראיתי הוא "מיסטר דידס". איך אני שונא כשחברים שלי בוחרים סרטים. ועוד יש להם טעם - הם יזהו סרט טוב כשהם יראו אחד. אבל הם תמיד מתעקשים לקחת חרא. הבמאי הטוב מכולם הוא סטנלי קובריק, גאון מדרגה ראשונה אשר עולם הקולנוע לא יראה כמוהו שוב. אין עוד במאי אשר סרטיו נושאים תחושה כה ייחודית כמו של הגרנד-מאסטר האמריקאי. ומילה על שפילברג, אשר הוזכר כאן רבות. הוא מלא בכשרון, אבל הוא קרוב מדי לאולפנים הגדולים. הוא יכל לעשות סרטים הרבה יותר טובים ומעניינים מפארק היורה. למרות שינדלר, שפילברג הוא הבמאי נושא הדגל של המיינסטרים, וחבל. הוא יכל להיות הרבה יותר. השחקן המועדף עליי הוא ג'וני דפ. הכי ייחודי, הכי איכותי, הכי מעניין. ז'אנר אהוב? סרטים טובים. זוכה בכמה מהביקורות הגרועות שראיתי. אגב שאמאלאן, "סיינס" היה פלוץ קולנועי חסר כל תכלית, "בלתי שביר" היה סביר עם טוויס דפוק. את "החוש השישי" עוד לא יצא לי לראות (אבל אני יודע את הסוף http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/sad.Xxx ).
אני מסכים איתך שלעלילה היה חסר מעוף, אבל אני חושב שהדמות של רובינס, אדם מופנם, עם המון מטענים רגשיים והרבה חוסר ביטחון, הייתה מבריקה. איזה שפת גוף, איזה רגש עצור בדיבור. אחד השחקנים הטובים בהוליווד. תזכיר לי רק מה היא עלילת המשנה שאתה מדבר עליה?
