לא ניתן לדיון לשקוע. 1. באולינג לקולומביין - 9/10. הביקורת מכילה ספוילרצ'יקים - לא מהסוג שהורסים עלילה אבל פשוט מספר הרבה על מה יש בסרט עצמו. לשיקולכם. אני הייתי מוכן מראש לא לאהוב את מייקל מור. מה זה לא לאהוב, לשנוא אותו. ואני חייב לאמר שלעשות את זה כיף לא נורמאלי. מור הוא הדמות הדמוקרטית, ליברלית, נאיבית, שמאלנית, יפת-נפש וחובבת המוסר האידיאלית, בן אדם שכיף לשנוא. הרי איפה העניין בלשנוא את שמעון פרס או יוסי שריד, צמד דינוזאורים עם סקס אפיל של בול עץ. מור הוא חסר פשרות ותקנות, לא מהסס ללכלך ידיים ולהעביר את זה הלאה. בסרט הזה, מנצל מור את תקרית תיכון קולומביין ומפתח שאלה מעניינת ומרתקת על הנשק בארצות הברית. הוא בודק ממצאים, משווה עם מדינות אחרות, ומראיין מומחים. מה שמעניין הוא שהסרט מתפתח יחד עם הדעה והידע של מור עצמו. כאשר הוא יוצא אל המסע, הוא בטוח כמו כולם שיש להפנות את האצבע המאשימה לביקורת הנשק הלקוייה. אך ככל שמור מגלה יותר משתנה העמדה של הסרט עצמו. כאשר נאמר למור שבקנדה יש יחס נשק-לאדם זהה כמו בארה"ב, אך פי 100 פחות מקרי רצח, הוא מגיע למסקנות מרתקות. זה אחד מהדברים שעושים את הסרט התעודי הזה מעניין - הוא לא דוגל בקלישאות הרגילות ונותן מבט מעמיק באמת על סוגיית הנשק בארצות הברית. כמו כן, הסרט עמוס בתעלולים החביבים על מור. באחת הסצינות, הוא לוקח שני ניצולים מקולומביין, אשר נותרו בגופם קליעים, למטה הכללי של רשת קיי-מארט, הסופרמארקט בו קנו הרוצחים את הכדורים (17 סנט לאחד). הם דורשים Refund, החזר כסף. ביום למחרת, מכריזה דוברת החברה שרשת קיי-מארט מפסיקה למכור כדורים, ולראשונה מור נותר ללא מילים. תעלול נוסף הוא מבצע לצ'רלטון הסטון, כוכב הוליוודי וראש ה- NRA, ארגון הנשק האמריקאי. מור, חבר ב- NRA מתקופת נעוריו, מגיע אליו הבייתה, מצלצל באינטרקום וקובע פגישה ספונטנית. הסטון, אשר הודיע מאוחר יותר שהוא חולה באלצהיימר (המחלה ממנה סבל רייגן), מקבל אותו בברכה כחבר הארגון שלו. מור בתגובה יוצא בהתקפה בריונית על הסטון, שבסיום קם, ממלמל כסנילי ועוזב את המקום. ללא ספק הוא השתמש בעריכה קיצונית כדי להראות את הסטון כאידיוט שמחזיק בעמדותיו השמרניות ללא כל סיבה מיוחדת, אך הרושם עדיין חזק. ובכל זאת, המניפולציות של מור אינן יוצרות את האפקט ממנו חששתי - זוהי לא פרופגנדה. בשום רגע מור אינו אומר לצופה מה לעשות ומה לא לעשות. על ידי כך שהוא מאפשר לצופה לקלוט את המסר בעצמו, הוא אינו יורד לרמה לה ציפיתי, וטוב שכך. מור מציג בעייה, לא פתרון. הבעייה היא לא שמגוון אידיוטים מחזיקים בכלי נשק בארצות הברית(בסצינה הראשונה בסרט מור פותח חשבון בנק ומקבל במתנה רובה. הבנק, כך מסתבר, הוא גם סוחר נשק מורשה), אלא שהם משתמשים בהם. 2. מאטריקס רבולשונס - 8/10. תודה לאל,האחים מה-שמם קיצצו את כמות זיוני השכל המטפיסיים ביותר מחצי, ונתנו במקום זה סצינה אחר סצינה של Eye Candy. הפלישה לציון מדהימה ביופיה, כל זקיץ שמתעופף באוויר נע באופן אינדיבידואלי שלו. תשומת הלב לפרטים מדהימה. אחרי 40 דקות של ייסורים, אפשר להתרווח בכורסה ולהנות מטופ-קלאס של אקשן. כמו כן, שמתי לב למשהו מעניין על האחים וואשובסקי. כן, הם לא יודעים לביים דרמה בגרוש והתסריט שלהם לא שווה את המשקל שלו בחרא. אבל מה שאי-אפשר לקחת מהם זה שהם מאסטרמיינדס עיצוביים. יש להם חזון אמיתי, והם עיצבו עולם אמיתי עם האופי המתאים לו. המראה של ציון והגשרים שלה מדהים, ועיר המכונות נראת אותנטית. מאוד אהבתי את הטאץ' הלבן שהם נתנו לתחנת הרכבת. השוט בו ניאו רץ מעבר לקצה הימני של המסך ויוצא בשמאלי, בלי שהמצלמה תזוז, גאוני. אבל הכי-הכי היה עיצוב התפאורה לקרב האחרון. סמית' וניאו מרחפים על רקע עיר אפלה, בגשם שוטף עם אלפי סמית'ים בכל מקום. קשה לי לתאר חזון יום-דין סייבר-פאנקי טוב יותר. בסך הכל, נהנתי מאוד. ציפיתי לסרט הרבה הרבה יותר גרוע. 3. סיפור הפרברים - 5/10. סצינת הפתיחה של הסרט פורסת שטיח אדום להמשך שלו, אך הוא מטלטל כשיכור ונופל בצידי הכביש. הפתיחה כל כך מרשימה במורכבות שלה ובמבוצעת כל כך טוב, שקשה לבין מה קרה לסרט בהמשך. בסצינה זו, נעות הכנופיות בחן-חתולי דרך רחובות העיר, בעוד המצלמה עוברת מקבוצה לקבוצה. הכוריאוגרפיה מושלמת - לכל חבר כנופייה יש סגנון משלו וכולם עדיין נעים יחד כגוף אחד. סצינה זו מעמידה את שתי הכנופיות והמתח באופן שהוא פשוט מושלם. ואז וייז מכניס דרמה. ברגע שטוני רואה את מריה בפעם הראשונה, נכנס המצלמה למיקוד מלא בהם, הרקע מחשיך ושאר האנשים באולם הריקודים נעים כערפילית בין כוכבים. אין טיפת עדינות, טיפת רכות - הבמאי ישר רץ לסימנים הבולטים ביותר של קלישה על אהבה. העובדה ששני השחקנים הראשיים אינם עושים עבודה משכנעת לא עוזרת בכלום. חבל שהם לא התסכלו על ג'ורג' צ'אקיריס (אשר זכה על תפקידו באוסקר) כמנהיג הכנופייה הפורטוריקנית, אשר עושה שילוב מעניין של קסם אישי עם פסימיות. עוד בעייה גדולה היא התסריט - פרט לעובדה שהוא זונח פיתוח דמויות הוא חסר את הסוף המוחץ הראוי לסיפור המבוסס על רומיאו ויוליה, למרות שהוא מעמיד את הרקע לכך באופן מושלם. בפן המוזיקלי, רוב השירים אינם יוצאים מגדר הרגיל ואינם מציגים משהו מיוחד. השירה רובה די רעה, בעיקר נטלי ווד לה חסר כל טווח מוזיקלי בקול. מה שעושה את זה מהנה זה הכוריאוגרפיה והשילוב בין ריקוד למשחק. אם כנופיות רחוב היו רוקדות, הן היו רוקדות כך. 4. אד ווד - 10/10. שנתיים לאחר מותו, הכתיב מגזין אמריקאי את אדוארד די. ווד ג'וניור כבמאי הגרוע בכל הזמנים. פרסום זה הקנה לו פרסום גדול יותר מאשר היה לו בכל החיים וגל הרבה יותר גדול של מעריצים. ווד האמיתי אולי לא היה טיפוס סימפטי כמו בסרט, יוצר זי-מוביס שמאוחר יותר הדרדר לפורנו. אבל טים בארטון, אשר רואה הרבה קוי הקבלה בין עצמו לווד, בוחר לעשות את הגרסה הרומנטית של הסיפור, ומצליח. אחד מהדברים הטובים בסרט הוא שהוא עובד בשכבות רבות. זהו סרט ביוגרפי, דרמה אנושית, זוהי מחווה לסרטי הטראש של הפיפטיס, וזוהי אלגוריה ליצירה. כהומאג', הסרט מצליח להתהלך על הקו הדק, בלי ליפול לאף אחת מהמלכודות - יצירת פרודיה או סאטירה על מושא המחווה, או נפילה לסטנדרטים שלה. בארטון יוצר את האווירה הקווירקית של שנות ה- 50, בלי להדרדר לטראש בפני עצמו. כדרמה, הסרט מנגן על כל המיתרים הנכונים. הסיפור מרגש, מעורר חיבה והזדהות אמיתית עם הפריק-שואו על המסך. לא זכורה לי הצגה סימפטית יותר של אנשים כמו ווד (הטרנסויסט) ופמלייתו, אשר כוללת את כוכב העבר המכור לסמים בלה לוגוסי (מרטין לנדאו), המתאגרף השבדי תור, מגד העתידות קריסוול, באני הקוקסינל (ביל מוריי) ושאר ירקות. הקהל אינו סולד מהם, ובארטון אינו מנסה לסחוט מהם את הצחוקים שבמאי בלי ההבנה שלו לדמויותיו היה מנסה. בארטון נעזר בצוות שחקן מבריק. ג'וני דפ, גדול שחקני דורו, משחק את ווד כאדם שהחיוך הוא איבר בפנים שלו. ווד שלו הוא טיפוס אשר אוהב סרטים ומרוצה כאשר הוא מקבל הזדמנות לעשות אותם. הוא מרגיש את עצמו טבעי לחלוטין כאשר הוא לבוש בבגדי נשים, ורואה באנשים המקיפים אותו טיפוסים נורמאליים בהחלט. הוא אינו חושב לרגע שהסרטים שלו הם עלובים; להפך, הוא מאוהב בכל פריים ובכל שוט. הוא אף פעם לא לקח טייק שני כי התגובה שלו לאחר כל צילום הייתה "מושלם, ממשיכים". מרטין לנדאו זכה באוסקר מוצדק על ההופעה שלו כאגדת סרטי האימים בלה לוגוסי. הוא מזכיר את האיש עצמו בתנועותיו ובשפת הגוף שלו, אך אף פעם לא נע לסאטירה. לוגוסי שלו הוא כוכב עבר נפגע, שרואה את הזוהר שברח ממנו. הוא מכור לסמים, שונא את בוריס קארלוף (כוכב האימה הגדול השני) ושבור. היחסים בין ווד, אשר מעריץ את לוגוסי ומתעלם מכך שכוכבו דעך, והשחקן ההונגרי הותיק הם הלב הפועם של הסרט. גם כל שאר השחקנים משחקים את הדמויות שלהם בהבנה וחיבה, אף פעם לא בזלזול. ואחרון חביב, המשל. בסיום הסרט, פוגש ווד בבגדי אישה לאחר משבר מקצועי בבר את אלילו, אורסון וולס (האיש מאחורי "האזרח קיין"). הוא מתפלא לגלות שיש לוולס את אותן הבעיות כמו לא - סטודיו לוחצים, אנשים שנוגעים בחומרים שלו, קושי במציאת מימון. מה שעוקב לסצינה זו זה אחד מהרעיונות המגניבים ביותר שראיתי בקולנוע. בארטון מראה את יצירת סרטו הידוע (לשמצה) ביותר של ווד, "Plan 9 From Outer Space" (לפי רבים הסרט הגרוע בהסטוריה), באופן שהיה מתאים יותר ל"אזרח קיין". הצילום רץ, ווד מנהל את העסק בגאווה, האפקטים מצולמים. ווד משוכנע שזהו ה"מאסטרפיס" שלו, עבורו הוא יזכר. זוהי הפואנטה של הסרט - בארטון מביע את הערצתו הכנה לאד ווד. לא ליכולתיו הדלות כבמאי, שחקן, מפיק ותסריטאי, אלא לחדוות היצירה שהניעה אותו.
וואו, גם אני ראיתי אתמול את באולינג לקולומביין! אני בא להוסיף קצת על שאמרת. קודם כל, למור מגיע כל הכבוד. הבן אדם יודע לחקור כראוי תופעה ולהציג סממנים ומניעים לה. מור לא משאיר שום חלק סגור בסרט - הוא פותח על מניע ובעיה אפשרית, ניחן בידע רב ומכסה בעומק יוצא דופן אירועים מקבילים שעשויים להשליך או להקביל לאירוע בקולומביין. הדיעה המרכזית שלי על מור היא שהבן אדם חוקר באופן הכי פשוט - יורה לכל כיוון - לא פגע? לא קרה כלום. פגע? הרי המטרה לשמה התכנסנו. הוא בוטה, מרגיז ולא מרפה - כמו הנודניק של השכבה - אבל בסופו של דבר זה מה שמביא אותו לתוצאה. יש לו מעט שטיקים נוספים, אהבתי את השילוב עם מאט סטון, יוצר סאות' פארק ואדם שמכיר לעומק את איזור קולורדו. הקטע החביב עליי הוא סרטון שיצר על ההיסטוריה האמריקאית - סרט נשכני ומצחיק שפוגע בלא מעט איזורים רגישים. מור מראה שכל התירוצים והקלישאות ברחוב הן שטות גמורה. הוא מציג את המספר האסטרונומי של נפגעי יריות בארה"ב אל מול מקביליה, אבל מראה שבכל שאר האגפים הם זהים ואף נמצאים במצב טוב משל "שכנותיהן" המערביות. זה לטעמי הקטע החזק ביותר בסרט. הפס קול גם מעולה. אהבתי את ההקבלה עם Happiness is a Warm Gun של הביטלס, שפתאום מקבל משמעות שונה לחלוטין. בסיכומו של עניין, מור מוצא שני סממנים לדפוס ההתנהגות הזה - א. התקשורת האמריקאית, המפחידה עד אימה, טורפת הסקופים ומאיימת על נפשותיהן הרכות של אזרחיה. ב. הממסד הקפיטליסטי, שמתנכר לתושביו ולא מושיט להם יד. לא ארחיב יותר מדי, כי מור עשה סרט דוקומנטרי מעולה שכדאי לכולם לראות. עוד סרט שראיתי אתמול הוא מטאל ג'אקט של הגאון סטנלי קובריק. הייתי יכול לומר שקובריק עשה כאן את מ.א.ש של וייטנאם. סרט לעגני, שמגחך על המוסכמות הצבאיות המעוותות ועל הטיפשות של חלק ממפקדיה, אבל בניגוד ל'מלכוד 22' (מלח"הע 2) ו'מ.א.ש' (מלחמת קוריאה), כאן הוא גם משאיר את המקום לאמפתיה, לצער ולחוסר המזל של החיילים, שמשמשים כיל חסר אונים בידי מפקדיהם. הסרט מתחלק לשני חלקים - מחנה הטירונות של המארינס, שם הצופה מקבל את הפרספקטיבה על שינוי המסגרת הפתאומי והקיצוני שעובר החייל החדש, אבל מקבל לא מעט הזדמנויות לצחוק - קובריק מציג את מפקד כיתת הטירונים בשיא גיחוכו - עילג, בור, מנותק מהמציאות. ואז בסצינת מעבר דרמטית ביותר שלא אחשוף בפניכם, הדמות המרכזית המכונה 'ג'וקר' מקבלת פרספקטיבה שונה לחלוטין על הצבא. למה ג'וקר חשבתי? לדעתי קראו לו ככה כדי להבליט את כך שהחייל הקרבי, על אף הזוועות שהוא עד להן מדי יום, עדיין יחפש את הרגעים הקלילים - כי בסופו של דבר, הומור הוא הדרך להימלט מהמציאות, ואיזו מציאות תרצה להינתק ממנה אם לא אכזרית כמו המסגרת הצבאית? ג'וקר נהיה כתב צבאי בשטח, ושם הוא עד למלחמות האגו והאבסורדים שבמסגרת הצבאית ובמלחמה בפרט. מומלץ!
מטאל ג'קאט הוא סרט של שני חלקים. הראשון - קובריק במיטבו. מבריק, גאוני, חכם, חזק ומצחיק. רוברט לי אמרי, נחת לשעבר, נותן את ההופעה הקומית הטובה ביותר אי-פעם כסגן (?) הארטמן. אני בחיים שלי לא צחקתי כל כך הרבה מדמות ("אתה מוצא חן בעיניי. אתה יכול לבוא אליי הבייתה ולזיין את אחותי"). וינסנט דונפוריו נותן הופעה מצויינת גם כן. קובריק כרגיל מציב את הדמויות שלו במקום סוריאלי, אמיתי מדי, משגע. החצי הראשון בועט, ומשאיר רושם. החצי השני זוהי תחתית היצירה של קובריק. לא נשארו שום דמויות שאכפת לנו מהן, והכל נראה חסר תכלית. גרוע מכך, קובריק, גדול הבמאים בכל הזמנים, משתמש בקלישאות כמו הילוך איטי בסצינת צלף. ממנו הייתי מצפה ליותר. מה שטוב זה שאפשר בקלות לצפות בחצי הראשון בלי השני, ולכן אני נהנה מלראות את הסרט הזה שוב ושוב. ככה שהחלק הראשון מומלץ בחום, אבל מהשני עדיף להתרחק.
שימו עין על Collateral, שזוכה לביקורת טובות מאוד בפתיחתו בארצות הברית ואוטוטו יכנס לרשימת ה- 250 של IMDB. טום קרוז מככב, פרנק דאראבונט מפיק ומייקל מאן מביים. בהתחשב בתסריט (נהג מונית נחטף על ידי רוצח סדרתי) שמתאים להם, זה יכול להיות הום-ראן.
זה הליהק הכי לא קשור בסרט הזה גיימיפוקס(סטנדאפיסט) וטום קרוז(דרמה,פעולה) אבל לא ראיתי אז מי אני שישפוט...
אני לא מסכים איתך על החלק השני. נכון שהוא קצת העתיק מ"פלאטון", אבל הסיום עם הילדה היה מאלף. למה? כי האוייב אף פעם לא צפוי. והאוייב הוא במובן מסויים חלק ממך. וזה מה שהיה יפה בחלק הזה. גם בחלק השני היה לא מעט הומור שחור.
ראיתי לפני כמה ימים סרט חדש עם מאט דיימון, לא זוכר איך קוראים לו, לא בטוח בכלל שהוא הגיע ארצה. זה סרט המשך לסרט קודם (שאגב לא ראיתי אותו), שבו הוא מאבד את הזיכרון ומנסים להרוג אותו כל הזמן. סרט טוב, מותח, עם קטעים טובים ועם אחד המרדפים היותר טובים שראיתי בחיים שלי בסרט (במוסקבה). ממליץ.
אחלה סרט?!? אחד הסרטים המשעממים אי פעם, אני פשוט נרדמתי בו. עלילה כ"כ חסרת היגיון, משחק עלוב של הגרמניה הזאת מראן לולה ראן... סרט באמת גרוע.
אין לי כוח להתווכח, וגם אין לזה טעם. מה שכן, רציתי להמליץ על עוד שני סרטים שיצא לי לראות לאחרונה: 1. רצח בשידור חי. סרט די ישן למען האמת (מ2001 או משהו כזה), אבל סרט פשוט מצויין. ערוך כמו שצריך, השחקנים משחקים כמו שצריך, ובעיקר, בריטי! יכול להיות קצת מפחיד אם לוקחים אותו ברצינות, אבל אני מעדיף לקוות שזה לא יגיע לרמה הזאת במציאות (אוליי כבר הגיע?!). 2. רצח המושבעים (? משהו כזה, אני אבדוק אח"כ). ג'ון קיוזאק משחק. זו כבר סיבה מספיק טובה לקחת אותו בDVD.
The name of the movie is Bourn Supremancy. Not something special. 5 out of 10, it's way too American if anyone knows what I mean. The car chase was simply ruind - who the hell gave the guy shooting the film a camera?! I'm tired of movies like that. There are like a thousand movies that look just the same - Like Oyev Hamedina (don't remember the name in English) with Will Smith. Not worth the price of the ticket. Barely the price for renting it on DVD.
אני אגיד לכם מה היה טוב ויוצא דופן ב"זהות בדוייה" (The Bourne Identity) - ריאליזם. כאשר אחד מהמתנקשים שצריכים להרוג את דיימון מופיע, אין שום סמול-טוק ופאנצ'-ליינס. הוא מופיע וישר מתקיף את דיימון. אין בכל הקרב שום הפסקות מטופשות. אבל הסצינה שבאמת עשה את הסרט היה סצינת ההתנקשות באפריקאי ההוא. אין שום שוט של הצלף, אין שום הילוך איטי, אין שום מוזיקה דרמטית. הוא מתהלך, ופתאום, פוגע בו כדור משום מקום. ככה זה היה מרגיש באמת. אישית, אני אראה כנראה את סרט ההמשך.
