מוראד, לגמרי מסכים שהניקס היו פחות מלוכלכים, אבל עם הקבוצה תמיד קיבל גיבוי 'ליצן החצר'...ואתה יודע על מי אני מדבר http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/wink.Xxx לגבי אוקלי. אני לא חולק על רב דבריך, אבל אם אביך לא היה אוהד את הניקס אולי הייתי הולך לאהוד קבוצה ששיחק אצלה צ'ארלס בארקלי. לא פייר לעשות השוואות, אבל מה שאתה אומר על אוקלי אני יכול גם להגיד על שחקן שבגובה 1.96 שיחק כמו סנטר. לא רק זה, תסכים איתי שבארקלי היה שחקן אפילו יותר גדול מיואינג? כשלוקחים בחשבון את החסרונות של 'סר צ'ארלס' מגיעים למסקנה שבאמת מדובר היה בשחקן אדיר. בארקלי גם אישיות עם המון הומור. יותר מדי אנשים מתלהבים משאקיל אוניל, אבל בארקלי גובר עליו בנוק אאוט רציני. רק דבר אחד הוא לא צריך לעשות וזה רואים בקליפ הבא...... :aaarofl: חבר'ה, אנחנו מעלים זכרונות פה, אחלה! אליאור, ריק סמיתס הגדול מכולם :aaa021: אני הולך לשים פה מלא קטעים, אבל ללא ספק שאחד הרגעים הכי מרגשים היו ה-9 נק' בשמונה שניות של רג'י מילר. זה כל כך היה מצחיק לראות את ספייק לי...נדמה לי שבמשחק הבא לי הקהל ב'גארדן' לא רצה את הבמאי לראות באולם. ברצינות, אין לי בעיה שסלברטיז יושבים גם בל.א ליד המגרש, אבל ספייק לי פשוט מאוס. הבחור כנראה לא יכול בלי תשומת לב. ברגע שהניקס שוב מאיימים לחזור לימים הגדולים האיש מנסה לעשות הכל בשביל לעשות כותרות. בשבוע האחרון הוא כבר רב עם עוד דמות מאוסה, קווין גארנט. ראיתי אותו במשחק נגד הסלטיקס ואין לי מושג למה השופטים לא מרחיקים אותו.
בארקלי היה אחד הגדולים, אולי אפילו הגדול בתפקידו אי פעם (כי גם מלון עשה פיפי במכנסיים שהיה צריך לנצח משחק עבור הקבוצה), אבל גם לבארקלי היו אפשרויות וקבוצות טובות שצריך לאסוף איתן אליפויות וגם הוא נתן להן לברוח. תמיד היה לי חבל עליו, אבל אין מה לעשות, על אלו שלא ידעו לקחת את הטבעת בסוף יש כתם, טובים ככל שיהיו.
כרונולוגי: http://sportige.com/wp-content/uploads/2010/08/Malone-Stockton.Xxx http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/4/4c/SteveNash3.Xxx/230px-SteveNash3.Xxx http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/4/4b/LeBron_James_11092.Xxx/200px-LeBron_James_11092.Xxx
מלון כן, אבל נאש לא. לנאש מעולם לא הייתה קבוצה לאליפות כמו שהיו לאחרים שעלו כאן לדיון ולכן אין לבוא אליו בטענות. לגבי לברון, צריך לחכות לראות איך הוא נועל את הקריירה, מוקדם מידי (למרות שנראה גם מבטיח http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/biggrin.Xxx ).
העניין עם צ'ארלס הוא שאומנם הוא היה נמוך - אבל הבנאדם קפץ לשמיים, אחד האתלטיים הכי גדולים אי פעם בNBA, ככה שהוא שיחק הרבה יותר גבוה ממה שה1.95 שלו מצביע. הוא היה שחקן התקפה פשוט מושלם, אבל מה עם ההגנה? האמת אני אך פעם לא ממש אהבתי אותו או את הסאנס, לא ממש זוכר למה אפילו - למרות שלראות אותו רץ מחוף לחוף כמו רכבת בפול ספיד ממש קורא תיגר שמישהו יתייצב וייקח ממנו תוקף כשהוא מסיים עם דאנק היה באמת משהו מיוחד, כנ"ל היכולת שלו להוריד ריבאונדים בקצב מסחרי. אבל פאטריק היה שחקן הרבה יותר מושלם לדעתי מ-2 צידי המגרש, ובטוח שאני משוחד - אבל אם אני צריך לבחור מישהו לבנות סביבו קבוצה, אני עדיין לוקח את פאטריק האמת... אבל אני יכול להבין אנשים ששמים את סר צ'ארלס גבוה יותר ברשימה, עוד פעם הוא היה אולי השחקן הכי מלהיב בליגה שלא קראו לו מייקל ג'ורדן.
בארקלי, סטוקטון ומאלון הגיעו לשיאם כשמולם עמד 'אלוהים'...אני מוכן להתערב אתכם שאילולא הפרישה הזמנית לבייסבול, הבולס היו גם זוכים בתארים שלקחו הרוקטס. די ברור שהניקס של 94 והמג'יק של 95' לא היו מגיעים לגמר. בסה"כ ג'ורדן גם היה בן אדם, אבל למרות שזמנים משתנים לא קובי בראיינט ולא לברון ג'יימס יכולים להכנס לנעליים של שחקן שמעולם לא הפסיד סדרת גמר. הויכוח הזה לעולם לא ייגמר, אבל ברגע שאני נזכר למה שלישייה מוכשרת לא זכו בטבעת בגלל ג'ורדן והבולס קשה לי שלא להתחיל לדבר על קובי ולברון. דבר אחרון, יואינג אולי היה לוזר, אבל בסדרת הגמר ב-1994 נזכרים לדעתי יותר בערב של ג'ון סטארקס מאשר בלוזריות של איש ג'ורג'טאון. סטארקס אולי הרס במו ידיו את הסיכוי לאליפות כשהמשיך לזרוק וזה כשהוא יודע שהכוכב של הקבוצה היה יואינג ולא הוא. לדעתי סטארקס ייזכר תמיד כאיש של ה2-18...
עם כל הכבוד לבארקלי, קשה לי להאמין שיש מקום להזכיר אותו בנשימה אחת עם קארל מאלון; מעבר לכך שמספריו של הענק מיוטה ניפצו כמעט כל שיא אפשרי (הם גם היו טובים לאין שיעור מהממוצעים של בארקלי), מדובר גם בשחקן שהיה פורץ דרך אמיתי בכל הקשור לתפקיד הפאוור פורוורדים במשחק הכדורסל. הוא היה הראשון, למעשה, שטשטש את כל הגבולות הקיימים ביניהם לבין הסנטרים - בכך ששלט ברחבות ביד רמה (והוא היה בסך הכל בגובה של 2.06 מטרים). בארקלי, להזכירכם, היה אתלט אדיר - אבל בכל הקשור למשחק ההגנה, יכולותיו לא באו לידי ביטוי - וזאת בלשון המעטה. ובכלל, רק השילוב המענג של מאלון עם סטוקטון ראוי לעוד כמה נקודות משל עצמו. אמנם, "הדוור" היה צ'וקר לא קטן ברגעים החשובים (הידוע שביניהם הוא, ככל הנראה, איבוד הכדור שלו לג'ורדן במשחק מספר 6 בגמר 1998 האגדי) - אבל גם סר צ'ארלס היה רחוק מלהבריק במאני טיים, להזכירכם.
לא יודע מוראד, תמיד יותר קל לבנות קבוצה מסביב לשחקן שיכול לעשות סל בעצמו. יואינג היה סנטר עם מגוון תנועות די מוגבל. זה שהוא הוציא מהמגבלות הזאת קריירה מפוארת זה לטובתו, אבל בארקלי היה בעיניי קצת פחות לוזר. אני כן מסכים שבארקלי היה שחקן הגנה פחות טוב מיואינג, אבל כשרואים את כמות הריבאונדים של 'סר צ'ארלס' בקריירה אני חושש שיואינג הולך להפסיד בקרב הזה. בארקלי הצליח הרבה מעל ומעבר למרות ההגנה הלא ממש טובה שלו. כנ"ל לגבי סטוקטון. הבחור הזה ממש לא נראה כמו שחקן כדורסל, אבל שיתוף הפעולה שלו עם מאלון הפך לאגדה. בשבילם חבל שהם שיחקו בעידן של ג'ורדן, אבל הצמד סטוקטון את מאלון עוד ייזכר הרבה שנים. יותר מג'ורדן ופיפן כצמד! אגב, אתם מדברים פה על האתלטיות של בארקלי. לדעתי הבחור אפילו היה שמן מדי...כשאני חושב על אתלטיות אני חושב על שחקנים כמו וינס קארטר בשיאו, קובי בראיינט, מייקל ג'ורדן, לברון ג'יימס וקווין דוראנט. מולם בארקלי היה לדעתי שמן...מבחינתי בארקלי היה צריך להלחם מול חסרון הרבה יותר גבוה מאשר קרל מאלון, אבל זה כבר לדיון אחר. אני פורש להערב הזה. לילה טוב
אני עדיין בדעה שאם לא רוברט הורי והמפגרים שעזבו את הספסל, הסאנס לוקחים את הספרס באותה סדרה ורצים עם המומנטום עד לאליפות.
שים לב למה שאתה כתבת. נאש הוא שחקן ענק- אבל לוזר. חלק מלהיות לזור זה גם להתקע בקבוצה עלובה (בעיקר מבחינה הגנתית שקופאות לה הביצים בפלייאוף), וגם בעונה הכי טובה של פיניקס שאני זוכר (2005) הכל קרס להם בגלל רוברט הורי, ולא כי הוא קלע איזו שלשה ענקית. http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/rolleyes.Xxx סטוקטון לא פחות לוזר ממאלון. לא יצא לי לראות אותם בלייב, אבל פשוט לא ייאמן איך כזה שילוב לא משיג טבעת אחת מצ'וקמקת...
דבר אחרון, הבעיה של נאש היא ההגנה שלו. יכול להיות שאם היה נולד יותר מוקדם הוא כן היה זוכה בטבעת, אבל אי אפשר לקחת אליפות כשהקבוצות שלך רק רצות. בפלייאוף מנצחים רק עם הגנה!
זו לא לוזריות, אלא חוסר מזל. ד"א, דבר דומה ניתן להגיד גם על כל הקבוצות שנאלצו להתמודד מול שיקאגו בהנהגתו של אלוהים - אבל הן הפסידו כמות לא מבוטלת של משחקים מולם דווקא בשניות האחרונות. שוב, הבעיה אינה נעוצה אך ורק בנאש - אלא גם בחבריו לקבוצה (ובמקרה של פיניקס של אמצע העשור - גם בעמדת המאמן). כאשר הדבר הכי קרוב שלך לסנטר (סטאט) מציג אגרסיביות ואמביציה ברמה שמזכירה יותר חתול רחוב מת מאשר שחקן NBA בפוסט סיזן, כמעט בלתי אפשרי לסחוב את הקבוצה לאליפות.
תומר, אם כבר ההפך. עד לתקופה שמלון ובארקלי הגיעו לליגה כל המספרי 4 היו משחקים כמעט כמו סנטרים, לא ממש שלטו בכדור, לא רצו הרבה ולא קלעו טוב מבחוץ. מלון ובארקלי הביאו שינוי לא בכך שהיו טובים בצבע אלא מכיוון שפיתחו כמה תכונות של גארדים בנוסף (בעיקר בארקלי, אבל זה אולי בגלל שהוא היה גם נמוך כמו גארד). דבר נוסף. אם גם ריבאונד נכלל בקטגוריית 'הגנה', אז הרי שבארקלי היה אחד הגדולים אי פעם לצד רודמן בהבט הזה. הוא היה יופי של שחקן הגנה. גם מלון היה שחקן הגנה טוב, אבל לא משהו יוצא מן הכלל, לא שזכור לי לפחות. גם לא ריבאונדר יוצא מגדר הרגיל. מלון היה בעיקר שחקן התקפה מחונן וזה הספיק כדי להיות סופרסטאר בליגה. אפרפו בארקלי, איזה מפלצת!
נאש לא היה חסר מזל, וגם לא לוזר, אלא פשוט לקח קבוצה מעפנה למקומות לא לה וזה כבר הישג יוצא מגדר הרגיל. לדרוש גם אליפות משחקן שגם ככה מוציא 150% מהקבצה שלו, זה על סף החוצפה.
הכל יחסי, אבל ביחד לשחקן שהוא סופרסטאר הוא היה שחקן הגנה לא טוב עד סביר, וגם זה בגלל הריבאונד והחטיפות(צ'ארלס) אבל באקרלי וקאמפ היו פשוט אטרקציה של ממש בעמדת הPF, ובכלל בליגה. Blake who? פשוט אין על הNBA של שנות ה-90. להסתכל על משחקים אז ועל משחקים היום גורם לדיכאון.
