בוא ניתן קונטרה למיכאל ולדיון השושנים על הכיף, התענוג, והחוויה שבמשחקי כדורגל גדולים. בואו כולנו נכנס למרה שחורה! כמובן, הרשת עפה על אחד מהסרטונים היותר מדוברים בזמן האחרון: אוהד של ריבר שיוצא מדעתו לאחר ירידת הליגה של הקבוצה. ואללה! כבר לקחו את זה הלאה והקרדיט להם, רגעי האומללות של אוהדים: http://news.walla.co.il/?w=//1840384 אז...מה הרגע שלכם?
טוב, אז אין מנוס מלהתחיל. 23 באוגוסט 2006. אמסטרדם ארינה. אייאקס בדרך לעוד עונה בליגת האלופות אחרי שקלאס יאן נעל הזהב הונטלאר כובש צמד בדנמרק ואייאקס חוזרת הבייתה עם 1-2 על אלופת דנמרק. משחק הגומלין שודר בשידור ישיר ביורוספורט. אני בחדר של אחי הגדול עם חבר, מוכן לעוד עלייה קלה לצ'מפיונס. מחצית ראשונה אדירה של אייאקס. באבל, הונטלאר, סניידר, גאברי רוקדים ומחמיצים כמו מטורפים. ואז..מחצית שנייה. דקה 58- מצב נייח ושער לאורחים. מלחיץ אבל עדיין אנחנו בליגת האלופות. הדקות חלפו, אייאקס נכנסה לפאניקה...ודקה 76 (דקה 4:16) בקליפ, השער העצמי היקר ביותר בתולדות אייאקס כנראה. הונטלאר עוד הספיק לפגוע במשקוף. וזהו. הלם בארינה, ובחדר של אחי הגדול שתיקה רועמת.
רעיו נחמד sm_icon_thumright: מה זה כדורגל אם לא הרגעים המתסכלים שלו. הרגעים הכי קשים שלי כאוהד נבחרת איטליה, הראשון כמובן מספר את סיפור המונדיאל המושחת של יפן ודרום קוריאה דרך עיניים איטלקיות. הביזיון אז לא כלל רק את האיטלקים אלא גם נבחרות אחרות. אז אולי גם התחילו לגדול לי שיערות לבנות. הרגע השני הוא הרגע הכי קשה, ההפסד האכזרי של איטליה בהמצאה המפגרת של פיפא או אופ"א והלכה ולעולמה טורניר אחד מאוחר מידי. מהרגעים הספורים שאלסנדרו נסטה טעה. הרגע השלישי הוא אסון איסטנבול (למרות שגם טרגדיית לה קורוניה הייתה מאוד קשה) אין דבר שמתקרב לערב ההוא, עד היום זה כמו חור עצום, לעולם לא נשכח וכזה שמעולם לא ראיתי ולא אראה ולכן גם לא שמתי פה תקציר שכזה.
דצמבר 2009 בנחל עוז, אני חייל שבוז שרק סופר את הימים עד החפש"ש. אם לא מספיקים הסיורים הבלתי פוסקים סביב הגדר וההתעסקות בחרא הצהל"י המדכא 24/7, גם הגברת האהובה לא נותנת מנוח. את העונה התחלנו עם רף ציפיות בשמיים, וכבר אחרי כמה חודשים כל העוסקים במלאכה מתחילים להפנים שמשהו לא עובד נכון, גם בליגה ובעיקר באירופה. אחרי קמפיין מגומגם הגענו למשחק הנועל את שלב הבתים כשאנחנו צריכים בסך הכל נקודה בשביל לעלות לשמינית הגמר. באותו יום הפכתי את העולם בשביל להיות "נקי" ממשימות כלשהן בשעות הערב ועל הדרך רבתי עם בערך חצי מהמחלקה שלי שרצתה לראות את המשחק של מכבי חיפה מול בורדו. עדיין לא כל-כך ברור איך, אבל הוטו שלי עבד ואצלי בחדר הקרנו את המשחק של יובה. ההתחלה הייתה מבטיחה, טרזגה בשער עצום הקפיץ אותי לשמיים והייתי משוכנע באמת ובתמים שזה המשחק שיביא למפנה בעונה שלנו. אבל אז הגיעו בוט, אוליץ', ואן-בויטן ואפילו האוקראיני המגודל ההוא וניפצו את הבועה. זה היה ללא ספק המשחק המביש והמתסכל ביותר שאני זוכר כאוהד יובנטוס, האחד שנתן חותמת סופית ורשמית שהאימפריה הולכת ונעלמת ושייקח עוד זמן עד שנחזיר עטרה ליושנה.
