וכל יום שאת לא איתו, היום עובר לו לידו...וכל יום שאת, לא איתו, מה הטעם? "אני לא מאמין שרונלדיניו נפצע. אני לא מאמין. עד שאני סוף סוף פה הוא נפצע. אבל לפחות אני רואה את סביולה" "עזוב סביולה, אין על רונלדיניו" "אתה בסוף תראה שהשחקן הכי לא צפוי ינצח את המשחק" 1-1 בין ברסה לבטיס, הריח של הקלאסיקו באוויר, עונת 03-04. כשחשבתי שבבר מצווה שלי המשחק יסתיים בתיקו ועשיתי מנחוס לברסה (רונלדיניו נפצע בדקות הפתיחה והחמיץ את הקאלסיקו הראשון), ישבתי מאחורי השער של בטיס, הקרן יצאה לפועל ואז ראיתי הבזק, איזה שחקן בכחול אדום רץ לקרוב והופה-הכדור ברשת!!! מי זה?! מי זה?! מי זה 4 לעזאזל?! כאילו שזה היה אתמול. לאפורטה נכנס לתפקיד, הדברים מתחילים לזוז. מי האמין שהקדנציה של לאפורטה תסתיים בצורה כ"כ סמלית, שאחד הרכשים הראשונים שהוא הביא בעונתו הראשונה, ישאר עד סיום הקדנציה שלו? בעזיבה של רפא מארקז יש הרבה יותר מעוד עזיבה של בלם מחליף בסגל. יש סיפור של שתי קבוצות, יש סיפור של עידן שלם שנגמר. יש סיפור של קדנציה, ויש שאלה אחת מאוד מאוד גדולה בסיום, שיתכן שאין לה תשובה. לפעמים זה נראה כאילו זה היה אתמול. רונלדיניו ומארקז מגיעים כרכשים עיקריים למועדון, מארקז מסופסל רוב העונה, עונה אחרי לאפורטה מתחיל את המהפך בסגל. דקו, אטו, לארסון, ג'ולי, בלאטי, סילביניו ואדמילסון מגיעים. הקבוצה מתחילה לרוץ, ההתקפה נראת מסחררת, אנשים כבר הספיקו לשכוח מי השחקן שלובש את מס' 4 של פפ על גבו. ואז הם שוב רואים אותו, באותה עמדה, בקישור האחורי. אה לא, זה לא פפ, זה רפא, אבל הוא לא רע. מארקז שבילה עונה שלמה כמעט על הספסל בגלל סכסוך עם ריקארד, נכנס להרכב של ברסה בתקופה הכי קריטית, התקופה של המבחן הגדול. הוא כמובן השחקן האפור, שלא מבינים את חשיבות תרומתו לקבוצה, רק עד אשר הוא אינו נמצא שם, באמצע, מאחורי דקו וצ'אבי. כאשר רואים כמה אוליגר בינוני, כאשר רואים כמה ג'רארד לא מספיק אגרסיבי וחכם. כאשר רואים שחסר מישהו רע. כאשר רואים שחסר לב, שחסר סטייל, שחסר משהו. ברצלונה לוקחת אליפות באותה עונה, הערכה למארקז עדיין בסימן שאלה. עונה לאחר מכן, ברצלונה זוכה בדאבל. פויול לוקח את תואר שחקן ההגנה של אירופה, אבל גם בחיוך שלו היה אפשר לדעת מה שעובר לאוהדי ברסה השרופים-יש מישהו שיותר מגיע לו. אותו מס' 4. מס' 4 נכנס לעמדת הבלם, נתן את השקט והרוע לקבוצה ברגעים הכי קרטים. כשאף אחד לא האמין, מארקז נתן את הנשמה. רוסל בזמנו טיפס את הקירות בשביל להביא אותו ממונאקו, כנראה שהוא ידע טוב מאוד למה. מארקז לא זוכה להכרה הראויה בעולם הכדורגל, אבל זוכה להכרה בקרב אוהדי ברסה. אולי מה שהיה הכי חשוב לו. עונה לאחר מכן הוא ממשיך להיות הבלם המוביל אבל "סובל" מבעיות פרטיות ויורד בכושרו. ממשיך להיות רע, ממשיך להראות לב, ממשיך להראות סטייל, ומחזיר את עצמו מחדש מהמתים. מארקז עם פתיחת עונתו השישית בברסה חוזר מהקבר בשביל עוד סחיבה אחרונה לתואר הנכסף שהוא כבר נתן למועדון. עוד פעם, הוא פוש אחד. רק בשביל להוכיח לעצמו. השחקנים שהיו איתו ב-2004 כבר לא פה. השחקנים שהביאו איתו את המהפכה כבר לא פה. אני בטוח שבשלב מסוים בעונת הטריפלטה הוא עצר לעשות סבב טלפונים לחבריו מ-2005, השחקנים שהוא קיבל. לבדוק מה שלום דקו ובלאטי בצ'לסי, לראות אם רונלדיניו מסתדר במילאן, אולי לקפוץ לבקר את ילדיו של לארסון, לאחל בהצלחה לג'ולי בבית, להגיד לאדמילסון שיתאפס על עצמו. זה מה שהוא בוודאי היה עושה כשהם היו. היה החבר השקט. היה החבר השקט שהבליג למסי כשהיצרים התלהטו. היה החבר השקט של כל השחקנים בקבוצה. אז הנה הוא, בפתיחת עונה השישית, אחרי שזכה בתארים בברסה, ועדיין הוא לא מרגיש מת כמו השאר. הוא מרגיש חי מתמיד. הוא התחיל בשקט את המהפכה, הוא הפנים האמיתיות של המהפכה. הוא חייב לעזוב כמלך, הוא חייב לעזוב בסטייל. אז הוא נתן פוש אחרון, והוביל בהגנה ברסה אימתנית, וחינך את הילד מתחתיו כמו שצריך. אולי זאת הגדולה האמיתית של מארקז-לדעת תמיד מה צופן העתיד, ולפעול צעד לפני בהתאם. לדעת תמיד מה החלוץ יעשה. לדעת תמיד מתי הקשר ירים. לדעת תמיד מתי הקיצוני שלו יהיה לבד. לדעת תמיד מתי החלוץ יעשה תנועה. לדעת תמיד, שהכל יכול לקרות ושעליו להכין את הקרקע. כמו אציל אמיתי, תמיד דואג לסובבים אותו. אני בטוח שפויול הוא לא זה שלימד את פיקה לתת את המסירות האלה מהחצי, ופיקה לא נתן אותם במנצ'סטר או בסרגוסה. אני בטוח שמארקז הוא זה שלימד את הילד פיקה את אומנות הבלם השקט בהגנה שמחכה לחלוץ. אז הלימודים "השתלמו" למארקז, ולפיקה. מארקז בחצי גמר נגד צ'לסי נפצע וגמר את אותה עונה. אבל הוא ראה את התלמיד המצטיין שלו עושה בידיוק מה שהוא היה עושה, ואולי אולי אף יותר טוב. הוא השאיר אחריו מנהיג שקט ראוי. ולכן, הוא רק חיכה לרגע המתאים לעזוב. לפרוש את הכנפיים הזקנות ולתת את הקן לתלמיד המצטיין. הוא השגיח עונה אחת מהספסל על הברבור החדש, מידי פעם סינן קללה לפציעה הארורה, עלה לשחק ככה בשביל להזכיר נשכחות, וחתם את העזיבה. אחרי 7 עונות של לחימה, הקרבה, לב, רוע ובעיקר סטייל-הקפטן המקסיקני הולך. http://up203.siz.co.il/up1/nnwnqkdw2vhm.Xxx לכל שחקן גדול, היה גם מורה גדול. מבין כל הגביעים שמארקז הניף במדי ברסה (2 גביעי אירופה, 4 אליפות, סופקרקופה אירופאי, גביע העולם לקבוצות, 4 סופרקופה ספרדיים), מבין כל הגביעים שקבוצת 2005 הביאה למועדון, הם השאירו משהו אחר, הם חינכו את הקבוצה הזאת, הם גידלו אותה. הם הכינו אותה למאבקים של אחרי. קבוצת 2005 גם הייתה בקבוצת הטריפלטה. לכולם יש חלק בזה. לדקו יש חלק בזה, כי הוא לימד את איניסטה וצ'אבי לדחוף קדימה, הוא לימד אותם לא להתבייש לרדת לגליצ'ים, הוא לימד אותם הקרבה מהי. לרונלדיניו יש חלק בזה, כי הוא לימד את מסי לקחת את המושכות בלי להתבייש. הוא לימד אותו צניעות מהי. הוא לימד אותו לתת קרדיט לסובבים אותו ולקחת את הקרדיט לעצמו כשמגיע לו. אטו השאיר אחריו בויאן ופדרו רעבים שמחכים לטרף ברחבה. הקישור וההתקפה היו מכוסים במנהיגים לעתיד, שיובילו את ברסה להישגים. מארקז יכל לעזוב לפני עונת הטריפלטה, ויכל לעזוב אחריה, אבל הוא היה צריך לסיים את המשימה שלו-להשאיר אחריו יורש, ולוודא שהוא משאיר את הממלכה בידיים טובות. להשאיר את ההגנה עם השחקן שיגרום לפויול להיראות יותר טוב, שיגרום לחורים של המגן להיעלם, שיגרום לחלוץ להיעלם, שיגרום לקיצוני להיות יותר משותף במשחק, שיגרום לחלוץ שלו לעשות יותר תנועה. רק אז, אחרי שהשלים את המשימה שלו, הוא יכל לעזוב בשקט. עם כבוד. הוא לא חיכה שישחטו אותו, הוא לא חיכה להיות נטל לקבוצה, הוא לא חיכה ליציע הכבוד. הוא חיכה לרגע השקט שלו. כמו תמיד. כמו על המגרש. הרגע הכי סמלי שלו, היה הקלאסיקו הבאמת אחרון שלו. ברסה נגד ריאל, תחילת עונת הטריפלטה, ריאל מגיע לקאמפ נואו במטרה להפתיע. כרגיל, מארקז מחכה בשקט מאחור. נותן לפויול ושאר השחקנים להיות מטורטרים, הוא רץ מתי שצריך ומתי שחייב. אלבס עושה חור, מארקז היחיד שרודף אחרי דרנתה. ניחא, ידוע שיש לו לב פועם לא פחות משל פויול. כשאף אחד לא מאמין, מארקז כן. ואז זה קורה, כמו בכל משחק, הרגע של מארקז. היגוואין מקבל את הכדור, עובר את מארקז...ואז מגיע התיקול הכי מושלם שראיתי בחיי-היגוואין נראה כמו ילד שחשב שהוא הולך לנגוס בסוכריה הכי טעימה בעולם ואז מגיע האח הגדול ומוציא לו אותה מבין השיניים. זה אולי המהות של מארקז כשחקן. כשאתה בטוח שהתגברת עליו, כשאתה בטוח שהוא נשאר מאחור, הוא נותן את הפוש האחרון. היו הרבה עזיבות קשות בשנים האחרונות. רונלדיניו, סילביניו, דקו, אטו, לארסון וכו' וכו'. את כולם אהבנו. את כולם הערכנו בצורה מסוימת. לכולם שמרנו פינה חמה בלב ולכולנו נצבט הלב שראינו אותם מוצגים כמו קופים בגן חיות חדש. אבל אף אחד מהם לא סימל את סיומה של תקופתם במועדון. מארקז הוא השריד האחרון מאותה קבוצה של 2004, מבחינת הזרים כמובן. לא המקומיים. מבחינת הזרים, אין זכר לאותה תקופה. הוא התחיל את זה, והוא גם סיים את זה. אחרי 7 שנים. בפעם האחרונה, זה היה פפ שסגר את עידן הדרים טים של קרויף. גם הוא מס' 4, גם הוא היה הראשון שהתחיל, והשריד אחרון שעזב. עכשיו, כשאין עוד את מס' 4, אפשר באמת להיפרד, להיפרד מהדרים טים 2. אבל ככה להיפרד? בלי דיון? צריך להיפרד עם שאלה-איזה מהן יותר גדולה? הקבוצה של רונלדיניו ודקו או של מסי וצ'אבי? הקבוצה של פפ, או של ריקארד? לא משנה איזה מהם תבחרו, שתיהם היו של מארקז. נ.ב אולי יעבור פה אנגלופיל, או איטלקי, שיהרהר לעצמו "למה לעזאזל הוא כ"כ אוהב אותו? מה הוא מוצא בבלם הזה?" אבל לי אין ספק, שאוהדי ברסה, בעיקר אוהדי ברסה ואולי רק אוהדי ברסה ידעו שמארקז כשהיה טוב, הוא היה הטוב ביותר. ללא מתחרים. גם פויול יודע את זה. האנדרייטד הכי גדול. http://www.youtube.com/watch?v=RDPDY-EvQTw&feature=related
http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/eusa_clap.Xxx http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/eusa_clap.Xxx http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/eusa_clap.Xxx סיכום מרגש. ביי ביי מארקז שיהיה לך כל טוב ברד בולס http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/cry.Xxx .
שוב פעם, השאלה-איזה ברסה יותר טובה? http://www.youtube.com/watch?v=1aoY78G0Awo&feature=related שימו לב ל2:20. היגוואין.
היגואין נראה בדיוק כמו ליידי גאגו במשחק השני באותה עונה.רק שאז עשה את זה אינייסטה. אני מסכים איתך שהשחקן הזה אנדרייטד ברמות.כשדיברתי עם מישהו(אוהד צ'לסי) על ההגנה של ברצלונה,אמרתי לו שהיא הכי טובה בעולם.הוא כמובן צחק והזכיר לי את צ'לסי. אמרתי לו שקבוצות שמכניסות את כל השחקנים לרחבה לא נחשבות מבחינתי להגנה הכי טובה בעולם. אני התכוונתי לפויול,פיקה ומארקס,שעד הפציעה היה יותר טוב משני הראשונים. אבל אז בא המשחק מול קאזאן שפשוט קבר את מארקס בעבר.השחקן הענק הזה לא יחזור להיות ענק בבארסה. אבל עדיין אני חושב,כשמארקס היה בשיאו ההגנה של בארסה היתה הטובה בעולם.ההגנה.
אני חושב שזו, העונה של מארקז בטריפליטה הייתה עונת שיא לדעתי שהייתה יותר טובה מבתקופת הדרים טים 2, מסי האמנם לדעיתי פחות טוב מרונאלדיניו של דאז אבל אז גם היו לנו הרבה יותר אנטי כדורגל מהיום(סילביניו, אולגר, אדמילסון...) , הנרי נתן עונה גדולה בניגוד לג'ולי שהיה סביר מינוס באותה תקופה, צאבי לא היה מה שהוא היום, דקו היה פחות טוב מאיניסטה של הטריפליטה וטורה זה קש"א שלא היה פה מאז גוארדיולה, אז כן הדרים טים 3 היה טוב יותר מהדרים טים 2.
ב2006 הוא היה גדול והיה מהשחקנים המשמעותיים של ברצלונה (עם רונאלדיניו, דקו, אטו). אחרי זה הוא התדרדר עד לשתי העונות האחרונות שבהם בכלל היה קטסטרופה ופפ הביא לו דקות של כבוד שבכל משחק שהוא שותף הוא דואג לעשות את הפדיחה. בלם מיוחד, מסירות עומק מושלמות וקריאת משחק מצויינת, טכניקה של קשר אחורי. ברסה 2006 VS ברסה 2009? אני עם 2009 בלי מקום לספקות. קבוצה יותר מאומנת, יותר טורפת, יותר לוחצת, עם מאמן הרבה יותר טוב וסגל הרבה יותר שלם.
קרלו, מארקז היה מעולה בעונת הטריפלטה ולפניה. הציוות הכי טוב היה עם מיליטו באמצע כשפויול היה בספסל, הבעיה כרגיל-הפציעות.
כשמארקז חתם בברצלונה אין היה מדובר באחת הרכישות המרעישות של הקבוצה - התקשורת התמקדה יותר ברונאלדיניו שהגיע יחד איתו באותה עונה, ואחר-כך מי שהוצב באור הזרקורים היה סמואל אטו שחורר רשתות במאיורקה, דקו שהגיע על תקן אלוף אירופה ואפילו לודביק ג'ולי שהצטיין במדי מונאקו. מארקז היה הצלחה אדירה בברצלונה ובשיאו אף ניצב גבוה בצמרת הבלמים והיה אחד מהטובים בעולם. לא ראיתי הרבה בלמים אלגנטיים וחכמים כמוהו, הוא היה מנצח מאבקים קשים בקלאסה. הייתה לו עונה אחת חלשה ואז הגיעו הפציעות - לראייה באף עונה הוא לא שיחק מעל 25 משחקי ליגה. מארקז כרגע כבר אינו מסוגל להראות את אותם דברים שעשה בעבר, אז לטעמי מדובר בנזק סימלי וערכי עבור ברצלונה ולא בהכרח באובדן מקצועי. חבל שמארקז כבר פונה לארה"ב כי הוא רק בן 31, לטעמי הוא מסוגל לתת עוד שנתיים בליגה מכובדת. הצעד המשותף הזה של מארקז וברצלונה בעצם מעיד על כך שבקבוצה סומכים על גאבי מיליטו בעיניים עצומות.
האמת? שאני צופה בברסה של 2005 אני תמיד מגיע לאותה מסקנה. ברסה של הטריפלטה אולי יותר טובה, אבל ברסה של 2005 הייתה מנצחת אותה. במאבקים הישירים אין לי ספק שהיא הייתה מנצחת אותה, אבל ברסה של היום יותר דורסנית והיא מבחינת תוצאות ונגד קבוצות אחרות היא פשוט יותר טובה, יש לה יותר קילריות ואם יש לה יתרון-היא יודעת לבטא אותו בצורה הכי מהירה והכי מוחצת שיש, מה שהיה חסר לברסה הקודמת. מה שכן, תמיד יכולת לסמוך על ברסה של ריקארד תעשה את העבודה, והיא באמת תמיד עשתה. היה לה אופי מטורף, חוץ מבשנתיים האחרונות שזה היה כמו כדור שלג. שיפוט, שחקנים איבדו את הראש, החמצות מטורפות, ומזל עוד יותר מטורף של ריאל. עונה לאחר מכן זה כבר היה בכלל לראות ברסה מתה. ברסה של אז, הייתה מתגברת על הבונקר של מוריניו.
טוב אחי. אני חושב שאתה צריך לצאת מהסרט הזה שלך שבו אתה עושה אובר רומנטיזציה לבארסה של רייקארד, אוהדים צעירים יותר עוד יאמינו לך
לא אני לא מאמין את זה, אני לרוב אומר דברים שאני לא מאמין בהם. לא רק שהיא הייתה מתגברת על הבונקר, היא לא הייתה מגיע למצב שהיא מקבלת 3, אחרי שהיא מובילה 1-0.
איך ידעתי שהדבר הראשון שתעשה זה תיכנס למשחק ההוא. אני מדבר על הרכב נורמלי וחזק, אני לא רואה את ברסה עם קש"א נורמלי מקבלת שם 4, שלא נדבר שתראה שוב את המשחק-חזרנו מפיגור 3-0 ל3-2 באותה מחצית! הדבר היחיד שניצח אותנו באותו משחק זה קרבליו והתפיסה על ואלדס. חזרנו מפיגור כעבור שנה מול אותה צ'לסי וניצחנו 2-1. שמרנו על יתרון מול מילאן 1-0 בחוץ. עשינו מהפכים מול מילאן וצ'לסי ושברנו את הבונקרים שלהם. הצלחנו לשבור את הבונקר של ארסנל בגמר. הם היו גם שוברים את הבונקר של מוריניו, וכמו מול צ'לסי ומילאן-הם היו יודעים לשמור על היתרון ובטח לבטח אין לתקוף בחוץ.
