הפיתרון למשבר הכלכלי העולמי

מאמר מרתק של ד"ר עמי וטורי מהחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה על הצעדים שעשו בארצות סקנדינביה לפני, אחרי ותוך כדי המשבר הכלכלי. מרתק, הנה:

התגובה בארצות סקנדינביה למשבר הנוכחי

מאת: עמי וטורי

2009 / 04 / 11

שבדיה, נורבגיה, דנמרק ופינלנד הסוציאל דמוקרטיות נאלצות אף הן להתמודד עם השלכותיו של המשבר הפיננסי העולמי. על רקע זה ראוי לבחון את הדרך בה התמודדה שבדיה עם משבר פיננסי דומה במחצית הראשונה של שנות ה-1990.

בשנים 1994-1991 שלטה בשבדיה ממשלת מרכז-ימין; זה גם המצב מאז סוף 2006. ממשלות אלו לא נקטו בתגובה ייחודית למשברים הפיננסיים שאירעו בתקופת כהונתן. עם זאת, מנגנוני מדינת הרווחה השבדית והפעולות של ארגוני העובדים מנעו ומונעים במידה רבה את הפגיעה בשוויוניות בחלוקת ההכנסות גם בתקופת משבר. בשבדיה הגיע מספר החברים בארגוני העובדים לשיא היסטורי דווקא בתקופת המיתון של 1994-1991. מדיניות שכר שוויוניות, שמירה על שכר מינימום גבוה ודמי האבטלה הגבוהים מנעו את התפתחות התופעה של עובדים עניים, שאינה קיימת בארצות סקנדינביה.

המשבר השבדי של 1994-1991 מיוחס למדיניות ההלוואות של הבנקים, שלא הקפידה על פיזור סיכונים והתמקדה באופן מוגזם בענף הנדל"ן. ועוד, פינלנד, שהינה שותפת סחר מרכזית של שבדיה, נקלעה באותן שנים גם היא למיתון עמוק, עקב קריסת כלכלת ברית המועצות ומאוחר יותר רוסיה - שותפת סחר מרכזית מאוד של פינלנד.

המשבר, שהיה מלווה בגידול באבטלה, הוביל לגידול דרמטי בגירעון הממשלתי ועימו בחוב הממשלתי, עקב גידול בתשלומי דמי האבטלה ובתקציב העבודות היזומות. במשך כל תקופת המשבר נותרה בעינה המחויבות לכך שכל מי שנמנה עם כוח העבודה ומעוניין לעבוד יזכה בדמי אבטלה, או בהכנסה שהיא לפחות בגובה דמי האבטלה להם היה זכאי במסגרת תוכנית להכשרה מקצועית, או בתעסוקה במסגרות ציבוריות בשכר שאינו נמוך משכר המינימום שנקבע בהסכם הקיבוצי הרלוונטי.

הממשלה הסוציאל-דמוקרטית שעלתה לשלטון ב-1994 נקטה פעולה משולבת. מחד קיצוץ זמני בחלק מתשלומי העברה, אבל באופן כזה שהותיר אותם עדיין גבוהים מסוגם בעולם; למעשה, ההוצאה הכוללת על תשלומי העברה גדלה, עקב הגידול בצרכים. במקביל הועלה משמעותית נטל המס על בעלי הכנסות גבוהות. בעוד שצעדי הקיצוץ הוגדרו כזמניים, העלאת המסים הוגדרה כקבועה. במהלך השנים שעד 2000 בוטלו למעשה כל הקיצוצים במדינת הרווחה, בעוד שנטל המס על בעלי ההכנסות הגבוהות נותר ברמה אליה הועלה ב-1995.

בתגובה למשבר בתחום הבנקאות הלאימה ממשלת שבדיה את רוב הבנקים. במקביל בוצע פירוק של בנקים בקשיים, כאשר החלקים הכושלים יותר מולאמים והחלקים המתפקדים מופרדים מהם. על מנת למנוע מצוקת אשראי נתנה המדינה השבדית ערבות מלאה לכל החסכונות בכל הבנקים. מהלך זה מנע נפילה בכמות אמצעי התשלום: הביקוש המצרפי המקומי לא קרס ואף תרם את חלקו ליציאתה של שבדיה מהמיתון. הבעלות הציבורית על מגזר הבנקאות השבדי נותרה בחלקה גם כיום. ההנחיות המחמירות שאומצו מאז לגבי ניהול תיק ההלוואות תרמו ליציבות המערכת גם במהלך המשבר הנוכחי.

השכר הריאלי עלה בתקופת המיתון. היה זה יישום של מדיניות מרחיבה באמצעות מערכת השכר, שבאה בד בבד עם אי-הקטנה של הצריכה הציבורית ושל תשלומי ההעברה (שניהם ביחד וכל אחד בנפרד). רק ב-1992, שהיתה שנת השיא של המשבר, ירד השכר הריאלי, ב-3%, כתוצאה מקיצוץ חד בשעות נוספות ובונוסים, אולם השכר הבסיסי לא ירד. לאחר מכן החל השכר הריאלי לעלות בחזרה, תחילה רק עקב העלאת השכר הבסיסי לשעה בהסכמים הקיבוציים ובהמשך גם כתוצאה מחזרה לעבודה בשעות נוספות (שעליהן יש בונוסים לפי ההסכמים הקיבוציים).

ב-1993 עלה השכר הריאלי הכולל של עובדי ייצור בתעשייה, תחבורה ובניין ב-1% ושכר העובדים המשרדיים ב-2%, ב-1994 ב-1.5% וב-2.5%, בהתאמה, וב-1995 הוא עלה ב-6% עבור עובדים משרדיים וב-7.5% עבור עובדי ייצור. שכר עובדי המגזר הציבורי עלה אף הוא אם כי בשיעורים מתונים יותר ובעיקר לאחר 1994.

בשנים 1993 ו-1994 מדובר היה בפעולה חד-צדדית של ארגוני העובדים השבדיים, שפעלו אז מול ממשלת מרכז-ימין שלא נקטה צעדים מרחיבים משל עצמה. כלומר ארגוני העובדים לבדם הם שהיו אחראים לעליית השכר הריאלי בשנות המיתון הכלכלי של 1993 ו-1994. ב-1995 הגידול בשכר הריאלי התרחש במקביל לעליית השמאל לשלטון והוא היה דרמטי במיוחד. בשנים הבאות, 2000-1996, נמשך הגידול בשכר הריאלי, אם כי בשיעור מתון יותר מזה של 1995.

למשבר הנוכחי נכנסות שבדיה, נורבגיה, דנמרק ופינלנד עם עודף תקציבי ועודף גדול של הון ציבורי על פני חוב ציבורי. כמו כן רוב ההון הפיננסי הסקנדינבי מושקע באפיקים סולידיים מאוד על ידי קרנות הפנסיה הציבוריות. כתוצאה מכל אלה, האתגר שיוצר כרגע המשבר הפיננסי העולמי לכלכלת ארצות אלו מוגבל יחסית.

כיום, רק בנורבגיה יש ממשלה סוציאליסטית מובהקת ולכן נתמקד להלן בה. עם זאת ההסכמים הקיבוציים בכל ארבע הארצות מבטיחים עליה בשכר הריאלי לשעה לכלל המועסקים במהלך 2009 ו-2010.

בפברואר 2009 הכריזה ממשלתה הסוציאליסטית של נורבגיה על שורה של צעדים מרחיבים במטרה למנוע את התפתחותו של מיתון עמוק. על מנת להבטיח שיהיה די אשראי לעסקים הקימה הממשלה קרן של 50 מיליארד כתר נורבגי (כ-7 מיליארד אירו). הקרן מיועדת כולה להגדלת הנזילות של הבנקים הנורבגיים והיא מאפשרת למעשה מתן הלוואות בשיעור של כ-500 מיליארד כתר. במקביל הוקמה קרן שנייה, גם היא בהיקף של 50 מיליארד כתר, המיועדת כולה לרכישת אג"ח של חברות נורבגיות המתכננות הנפקות בבורסה הנורבגית. מדובר באג"ח המוגדרות כבעלות סיכון בינוני או נמוך והמוצעות למכירה במחירים ריאליים הנחשבים כעסקה טובה. כמו כן הוחלט להגדיל משמעותית את ההון של רשת הבנקים האזורית הנורבגית שבבעלות המדינה ואת הונה של הקרן הממלכתית לביטוח ומתן אשראי לייצוא. צעדים נוספים כוללים הגדלת התקציב הממשלתי של פרויקטים של תחבורה ותקשורת ובשיפוץ והרחבה של בתי חולים, הקמת מרכזי תרבות וספורט ותוספת מתקנים באוניברסיטאות ובמכללות. כמו כן יוגדל תקציב ההשקעה במתקנים לייצור אנרגיה נקייה ומתחדשת. לבסוף, הממשלה תעביר לרשויות המקומיות תקציבים להוספת כיתות לימוד, בתי אבות ומרכזי סיעוד. בנוסף, כבר בחודש אוקטובר 2008 אישר הפרלמנט הנורבגי רכישה בסך של עד 350 מיליארד כתר של אגרות חוב של הבנקים בתמורה לאגרות חוב ממשלתיות, וזאת לצורך שמירה על יציבות המערכת הפיננסית. כל הצעדים הללו ננקטים במסגרת תקציב 2009 שאושר כבר בסתיו 2008. מדובר בתקציב מרחיב הכולל, בין השאר, הגדלת תקציבית של הכשרת מורים, בניית כיתות לימוד והשקעה במחקר אוניברסיטאי.

התקציב הנורבגי אינו כולל הקלות בנטל המס הישיר על בעלי הכנסות גבוהות ובמס רכוש, שהועלו באופן דרמטי עם עלייתה לשלטון של ממשלת השמאל בסוף 2005. עם זאת תהיה הקלה מסוימת במס הירושה, שתוכננה עוד קודם למשבר. כמו כן עודכנו כלפי מעלה סכומי המינימום הפטורים ממס עבור שכירים ופנסיונרים.

לסיכום ניתן לומר שהממשלות הסוציאל-דמוקרטיות בסקנדינביה לא נרתעו מהלאמת מערכת הבנקאות או מרכישה ישירה של אג"ח עסקיות. כמו כן רובן נקטו במדיניות תקציבית מרחיבה, על ידי השקעות בחינוך, בבריאות ובתשתיות, למעט במצבים שבהם נוצר כבר בתחילת המשבר גרעון תקציבי חריף. בשבדיה, שבה אכן נוצר בתחילת המשבר של 1995-1991 גרעון חריף, צמצום הגרעון הושג באמצעות העלאת מסים לבעלי הכנסות גבוהות - לא פחות ואף יותר מאשר באמצעות קיצוץ תשלומי ההעברה; ובכל מקרה לא היה קיצוץ בהוצאה הכוללת על צריכה ציבורית ותשלומי העברה.

ולבסוף, ארגוני העובדים פעלו בכל תקופת המיתון להעלאת השכר הריאלי; הם לא נרתעו מהעלאת התביעה בעת שמפלגות מרכז-ימין היו בשלטון והם עשו זאת בגיבוי הממשלה כאשר השמאל היה בשלטון. בכך הם סייעו לשמר ואף להרחיב את כוח הקנייה המקומי. במלים אחרות, מדובר במדיניות מרחיבה באמצעות העלאת שכר העובדים.

------

מאמרו של ד"ר עמי וטורי, מהחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה, פורסם בלקט שראה אור ערב כינונה של הממשלה הימנית החדשה. הלקט פורסם על ידי מרכז אדוה ובו מאמרים קצרים המתמקדים בלקחים הכלכליים והחברתיים שניתן להפיק מן המשבר הקפיטליסטי העולמי. ברחבי העולם, המשבר מלווה בדיון ציבורי שמתמקד לא רק בשאלה כיצד ניתן להיחלץ מן המשבר אלא גם בשאלה, כיצד ראוי לשנות את המשטר הכלכלי-חברתי על מנת למנוע משברים שכאלה בעתיד, או לצמצם את נזקיהם. הכותבים בלקט הנוספים הם עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר יוסי דהאן; ד"ר אפרים דוידי, יעל חסון, פרופ' יוברט לו-יון, ד"ר דניאל ממן, ברברה סבירסקי, ד"ר שלמה סבירסקי, ולריה סייגלשיפר, ד"ר יצחק ספורטא, ד"ר דני פילק, ד"ר זאב רוזנהק, פרופ' אורי רם ופרופ' מיכאל שלו. במקביל לפרסום הלקט פתח מרכז אדוה בסדרת דיונים פומביים תחת הכותרת "את, אני והמשבר הפיננסי".

לעיון במסמך המלא (61 עמודים):

http://www.adva.org/UserFiles/File/economi...srael%20heb.Xxx

 

המשבר הקפיטליסטי והאיגודים המקצועיים בעולם

מאת: אפרים דוידי

2009 / 04 / 12

"לא נשלם את מחיר המשבר הקפיטליסטי". זו הסיסמא המשותפת לכמעט כל האיגודים המקצועיים בעולם, עם העמקת המשבר והחרפת התופעות החברתיות הנלוות אליו ובראשן האבטלה הגואה והפגיעה בשכר. כתבנו "כמעט כל האיגודים המקצועיים", כי לצערנו, האיגודים המקצועיים בישראל ובייחוד ראשי ההסתדרות, אינם חלק מהזרם המרכזי בתנועת העובדים העולמית.

קשה עד מאוד במסגרת מאמר קצר זה להכיל את כל האסטרטגיות הננקטות כיום על ידי איגודים מקצועיים. תיאור ולו קצר של השביתות שהתקיימו בשנה האחרונה בשורה ארוכה של מדינות, בייחוד אירופאיות, אך גם באזורנו (מצרים, לבנון, נסיכויות המפרץ), היה ממצה במהירות את המקום שהוקצה לי. לכן אסתפק בשלוש זירות: ארה"ב, מעוז הקפיטליזם; אירלנד, מדינה קפיטליסטית פריפריאלית (כמו ישראל); וגואדלופ, מושבה צרפתית בעולם השלישי.

בסמוך ליום האישה הבינלאומי (במקור: יום האישה העובדת הבינלאומי) הסתיימה בגואדלופ, "מחוז שמעבר לים" צרפתי, שביתה כללית שנמשכה ששה שבועות. באי קריבי סמוך, מרטיניק, נמשכה השביתה ארבעה שבועות ואילו במחוז קולוניאלי צרפתי נוסף, האי ראוניון, השביתה החלה בסמוך לסיום השביתה בגואדלופ. כל שלוש השביתות הן תולדה של התלכדות כוחות פוליטיים וחברתיים סביב האיגודים המקצועיים בדרישה אחת מרכזית: תוספת שכר לעובדים. כדברי כתב העיתון הצרפתי "ל'הומניטה" בפואנט-א-פיטר שבגואדלופ, "השביתה שהחלה ביוזמת האיגודים המקצועיים לפני חודש וחצי, בעקבות ההשלכות החברתיות החמורות של המשבר הקפיטליסטי העולמי על העובדים, הפכה במהרה למרד אנטי-קולוניאלי". השביתה אילצה את נשיא צרפת ניקולא סרקוזי להודיע בנאום לאומה כי ייפגש עם פקידי ממשל מגואדלופ בניסיון "לתת מענה למצוקה, לדאגות ולייאושם של בני ארצנו". עד אז, ובמשך שבועות ארוכים, מילא סרקוזי את פיו מים בנוגע למשבר, ובשל כך זכה לביקורת רבה.

המחאה בגואדלופ, שבהיותה מחוז צרפתי היא נכללת באיחוד האירופי, החלה עקב העלייה במחירי המזון ומצרכים בסיסיים אחרים. גואדלופ תלויה בייבוא – הן של מצרכי מזון והן של נפט - והמחירים בה גבוהים מאלה שבצרפת, אך שיעור האבטלה גבוה מ-20% והשכר נמוך יותר. רוב בתי העסק הגדולים נמצאים בידי בעלי הון צרפתיים שהגיעו לאי עם כיבושו במאה ה-17. אך לא רק מחירי הייבוא גבוהים אלא גם מחירי התוצרת המקומית. פעילים באיגודים של עובדי החקלאות חשפו כי קילו בננות מתוצרת האי נמכר ברשת חנויות הכול-בו "קארפור" (אחת הגדולות בעולם) שבצרפת תמורת 1.50 יורו ובחנויות של אותה רשת באי – תמורת 2 יורו. גם הדלק באי יקר יותר מאשר בצרפת, למרות שהוא מיוצר בבית זיקוק באי.

מחירי גבוהים של מוצרי צריכה לצד שכר עבודה נמוך - זו הנוסחה הקולוניאלית המוכרת. אל אלה יש להוסיף עתה אבטלה: שיעורי אבטלה גבוהים נרשמו בכל ארבע המושבות של צרפת, גואדלופ, מרטיניק, גיניאה הצרפתית והאי ראוניון שבאוקיאנוס ההודי. מדובר בשיעורי האבטלה הגבוהים ביותר באיחוד האירופאי: כרבע מכח העבודה. האבטלה היא חמורה יותר בקרב הצעירים שבגילאי 15 עד 24, שהפכו לרוב בקרב המפגינים בגואדלופ: יותר מ-55 אחוז מהם לא מוצאים תעסוקה. שיעורי האבטלה הנמוכים ביותר של צעירים באיחוד האירופאי נרשמו בהולנד - בין 5 ל-5.5 אחוז.

הממשלה השמרנית בפאריס חששה מפני גלישה של ההפגנות לתוך צרפת, שם הפגינו בחודש ינואר 2009 כ-2.5 מיליון בני אדם במחאה על האופן שבו מטפלת הממשלה במשבר. הקונפדרציה הכללית של האיגודים המקצועיים בצרפת (CGT) הודיעה כי ב-19 במארס תקיים שוב שביתה כללית תחת הסיסמא: "העובדים לא ישלמו את מחיר המשבר הכלכלי".

בפגישתו עם ראשי איגודי העובדים וארגוני המעסיקים הבטיח סרקוזי "חבילה מיוחדת" עבור העובדים השובתים בגואדלופ. אבל זה לא הספיק כדי להפסיק את מחאת העובדים והצעירים. ההפגנות, שאורגנו על ידי ברית של חמישים איגודי עובדים, תנועות חברתיות ומפלגות שמאל תחת הכותרת "קולקטיב נגד העושק והניצול", היו שקטות תחילה. ואולם הרוחות החלו לסעור לאחר שהממשלה בפאריס סירבה להיענות לדרישה להעלאת שכרם של עובדים המשתכרים שכר מינימום ולקביעת שכר מינימום גבוה מזה הנהוג בצרפת "בגלל יוקר המחיה באי". ה"קולקטיב נגד העושק והניצול" הכין תכנית בת מאה נקודות לקראת המו"מ עם נציגי המעסיקים והממשלה. התכנית, שנכתבה בקראול, השפה המקומית, מסתיימת באלו המילים: "אנו מסוגלים לבנות חברה חדשה אם נצליח לחסל את הניצול הקפיטליסטי ואת העושק הקולוניאלי". בתחילת מארס 2009 הסתיים המו"מ בהישגים לא מבוטלים – למעשה, "הקולקטיב" השיג את רוב רובן של מאה הנקודות שבמצע המאבק. הניצחון המוחץ עודד את תנועת המחאה באי ראוניון הרחוק ובאי מרטיניק השכן.

סופו של ה"דגם האירי"...

"מהו ההבדל בין אירלנד לאיסלנד? בסך הכל אות אחת... ושישה חודשים". זו הבדיחה האופנתית ברחובות אירלנד. זר לא יבין זאת. אבל איסלנד היא המדינה האירופאית הראשונה שקרסה, ובגדול, בעקבות המשבר הקפיטליסטי. באיסלנד, הפגנות המוניות (רבבות הפגינו במדינה שאוכלוסייתה אינה גדולה מזו של העיר תל אביב-יפו) הביאו לאחרונה לנפילת הממשלה ולהקדמת הבחירות; בינתיים הוקמה שם ממשלת חירום זמנית על בסיס מפלגות השמאל והירוקים.

לדעת כולם, ה"דגם האירי" לא יאריך ימים. אף הוא נפל קרבן של המשבר הקפיטליסטי העולמי. פדרציית האיגודים המקצועיים של אירלנד קיימה בפברואר 2009, בדבלין, את "ההפגנה הגדולה בתולדות אירלנד": 200 אלף מפגינים. לראשונה מזה עשרות שנים האיגודים גם קראו לשביתה כללית בסוף מארס. לדברי מזכ"ל הפדרציה, דייויד בג, לאחר "התייעצויות עם ראשי האיגודים הוחלט לקיים הפגנה המונית במרכז הבירה על מנת לקדם תכנית בת 10 נקודות להתמודדות עם המשבר הכלכלי – תחת הכותרת: 'יש דרך צודקת יותר'". התכנית של האיגודים המקצועיים מתמקדת בהגנה על מקומות עבודה ומאבק באבטלה, במשבר בענף הבנקאות, שמירה על שכר העובדים, הפחתת מסים לעובדים המשתכרים שכר נמוך, הגברת הצריכה, שמירה על מערך הפנסיה, הגנה על זכויות העובדים והקמת קרן ממלכתית לשיקום הכלכלה וליצירת מקומות עבודה חדשים.

היוזמה של הפדרציה נתקלת בביקורת חריפה של ראשי איגודים רבים הטוענים כי היא "באה מאוחר מדי והיא מתונה מדי". איגודים במגזר הציבורי כבר החלו בנקיטת צעדים ארגוניים ויש אחרים, כגון ארגון עובדי התחבורה, שכבר ערכו משאל חברים כדי להחליט האם לקיים שביתה. רוב חברי האיגוד השיבו בחיוב. בין האיגודים שכבר החליטו על צעדי מחאה מעשיים: איגוד עובדי המגזר הציבורי וארגון המורים, שקיימו "שביתת אזהרה" בפברואר, במחאה על מדיניות הממשלה בטיפול במשבר הקפיטליסטי.

יש להזכיר שה"דגם האירי" קסם לרבים בישראל. בחודש מאי 2008 התארח שגרירה של הרפובליקה האירית במשכנה של המכללה החברתית-כלכלית שבשכונת התקווה, בתל-אביב, כדי להסביר לעשרות פעילים חברתיים את "סודו של הדגם האירי": הקמת מועצה הכלכלית-חברתית בהשתתפות נציגי המעסיקים, האיגודים, הארגונים הלא-ממשלתיים והממשלה. בישראל, ה"דגם האירי" עורר פולמוס ער במדורי הכלכלה של העיתונים היומיים: האם הוא טוב? האם הוא נחוץ? וחשוב מכל: למי הוא טוב - לעובדים, למעסיקים, למדינה? הפולמוס החל לפני כחמש שנים כאשר יו"ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, קרא להקמת "המועצה הלאומית לכלכלה וחברה" – הגרסה המקומית של "הדגם האירי". גם במסדרונות האוצר וגם ב"ועידת גלובס לעסקים" באותה שנה הרבו לעסוק ב"דגם האירי". שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, אף הכריז שהוא "מוכן לאמץ את הדגם האירי", ובוועידת גלובס השתתף מזכ"ל הפדרציה של האיגודים המקצועיים של אירלנד, אותו דייוויד בגס, שהסביר את עקרונותיו. פרץ ביקר ברפובליקה האירית יחד עם שר הרווחה היוצא (ואז ח"כ מסיעת העבודה) יצחק הרצוג. ב-2007 ביקרו באירלנד יו"ר לשכת התאום של הארגונים הכלכליים, ארגון המעסיקים הגדול בישראל, שרגא ברוש ויו"ר ההסתדרות, עופר עיני. הם מסרו לקראת הביקור כי "התאמת המודל האירי לישראל עשויה להביא לקצב צמיחה שנתי של כ-6% , לצמצם את שיעור האבטלה במשק ולשפר את תנאי עבודתם של העובדים". לדבריהם "התאמת המודל האירי עשויה להביא למפנה במשק ובחברה הישראלית".

כמה מלים על ה"דגם האירי": מדובר בסדרה של הסכמים שנחתמו החל ב-1987 בין נציגי הממשלה, המעסיקים והאיגודים של אירלנד. ההסכמים מקיפים שורה ארוכה של נושאים: משכר ותוספת יוקר ועד לפנסיה, פיטורים, תעסוקה, אבטלה והכשרה מקצועית. ההסכם הראשון פג ב-1991 אך הוחלף על ידי הסכמים נוספים. הסעיף בדבר "שקט תעשייתי", כלומר התחייבות שלא לנהל שביתות, מופיע באופן בולט בכל אחד מההסכמים. יצוין שבישראל, כל אחד רצה לאמץ חלק אחר של "הדגם": יש שרצו את הדגם במלואו ויש שנמשכו בעיקר לסעיפים העוסקים בריסון השכר.

במאמר שפרסמתי במאי 2008, תחת הכותרת "האם יש סיכוי ל'דגם האירי מייד אין איזראל'?" תשובתי הייתה שלילית. זאת, משתי סיבות: פוליטיות-עכשווית ועקרוניות. לדעתי, לא ניתן לקדם שום מהלך של "הסכמה משולשת" בין ההסתדרות לבין המעסיקים והממשלה, משום שהממשלה הנוכחית משרתת את ההון ואינה מעוניינת כלל בהסכמות עם ארגוני העובדים שיעניקו להם הישגים משמעותיים; כל מטרתה היא אילוף האיגודים, או לפחות ניטרולם. ואילו ההסתדרות, מצדה, משרתת היטב מדיניות זו. יתר על כן, כל הישג משמעותי שהשיגו העובדים בשנים האחרונות – למשל, המורים העל-יסודיים או המרצים באוניברסיטאות - הושג לאחר מאבקים ממושכים ולאו דווקא כתוצאה של הסכמה מוקדמת. שנית, לא ניתן לקדם שום מהלך של צמיחה והגדלת התוצר בגלל המלחמה והכיבוש הנמשכים בשטחים הפלסטינים. אמנם יש באוצר הסבורים כי "ניתן לפתח את המשק גם בעת מלחמה", אבל העובדות הן עקשניות והכיבוש הממושך יחד עם מלחמת לבנון השנייה ומלחמת עזה פגעו בכלכלה ובחברה.

גל השביתות השוטף היום את אירלנד פירושו - ניפוץ ה"שקט התעשייתי". האיגודים המקצועיים רואים כיצד משתמשת הממשלה בהסכמים שנחתמו בעבר עם העובדים כדי להטיל עליהם את מחיר המשבר הקפיטליסטי. "הדגם האירי" הגיע לקיצו. "חזרנו 20 שנה אחורה" אמר אלן ברנט, חוק בכיר במכון למחקר כלכלי וחברתי האירי.

... ותחייתו של ה"דגם הארגנטיני"

בתחילת ינואר 2009 יצאו מאות פועלים את המפעל "רפבליק ווינדוס אנד דורס" לייצור חלונות ודלתות בשיקגו, שבו התבצרו שבוע ימים; הם יצאו לאחר שהשיגו את כל דרישותיהם. על הפסקת ההתבצרות הוחלט ברוב גדול באסיפת של הפועלים. יו"ר האיגוד במפעל מסר כי הושג הישג היסטורי ודווקא בעת משבר. גם יו"ר האיגוד בחוף המערבי, קרל רוזן, הדגיש "את התקדים שקבעה קבוצת עובדים הנחושה להגן על זכויותיה".

התבצרות פועלים במפעל היא צעד לא-אופייני במאבק המעמדי בארה"ב. אמנם באמריקה הלטינית, ובייחוד בארגנטינה, נרשמו בשנים האחרונות מאות מקרים של פועלים המתבצרים במפעלים בעת משבר, ולא רק כדי להבטיח את הפיצויים, אלא כדי להפעילם מחדש בבעלות קואופרטיבית. אבל בארה"ב לא נרשמו התבצרויות מאז המשבר הכלכלי הגדול בשנות ה-30 של המאה שעברה. מאות המפוטרים החליטו להתבצר במחאה על סגירתו הפתאומית ובדרישה לקבל את שכרם. מחאתם משכה למפעל שבשיקגו פוליטיקאים רבים, וגם הנשיא הנבחר ברק אובאמה הביע תמיכה במפוטרים. המפעל נסגר ללא התרעה, לאחר שבעליו, ריצ'רד גילמן, הודיע לפועלים הנדהמים כי בנק אוף אמריקה ביטל את קו האשראי של החברה. 250 הפועלים, שלא קיבלו לא את משכורתם האחרונה ולא פיצויי פיטורים, התיישבו בתגובה על רצפת המפעל, בדרישה שהחברה ובנק אוף אמריקה יעמדו בהתחייבויותיהם וישלמו להם את שכרם.

האיגוד המקצועי, המייצג את עובדי המפעל, מסר כי הפועלים דרשו תשלום הודעה מוקדמת של 60 יום לפני הפיטורים ו"חבילת פיצויים הוגנת". לדברי הפועלים, מנהלי המפעל נתנו להם התרעה של שלושה ימים בלבד לפני שעבודתם הופסקה. מחאת העובדים בשיקגו הפכה אחד מסמליו של מאבק העובדים מול המשבר הכלכלי בארה"ב, שגרם עד כה לאובדן של יותר משלוש מיליון משרות ולעלייה חדה בשיעור האבטלה. הכומר ג'סי ג'קסון הגיע לאתר המחאה והביע תמיכה בעובדים. הוא אמר, כי מצוקתם מהווה הוכחה לכך שתוכנית החירום הכלכלית בסך 700 מיליארד דולר שאישר הקונגרס באוקטובר, מסייעת רק לכרישי וול סטריט ולא לאנשים הפשוטים. העובדים בשיקגו היו נחושים להיאבק על מקום עבודתם וניצחו. הם קיבלו את כל זכויותיהם ובנוסף על כך הושגה הסכמה על הקמת קרן, בסיוע הבנקים, שתממן את הפעלת המפעל בידי קואופרטיב של העובדים.

כל זה התרחש בשיקגו בדיוק באותם ימים שבהם עובדי "פרי גליל" כתבו למנכ"לית והתחננו בפני ראשי הבנקים והשופטים להצלת מקום עבודתם.

האיגודים שתוארו כאן: גואדלופ, אירלנד וארה"ב פועלים במדינות שונות והם בעלי תפיסות עולם שונות. בפריפריה של האיים הקריביים אלה איגודים מעמדיים הדורשים עצמאות מן הכובש הצרפתי. באירלנד האיגודים היו לחלק בלתי נפרד של "דגם" הנערץ על ידי רבים בישראל ואשר עתה הגיע לקיצו; ואילו בארה"ב, האיגודים היו (בייחוד מאז שנות החמישים של המאה שעברה) פונקציונאליים מדי במסגרת המשטר הקפיטליסטי. המשותף בין האיגודים הוא רצונם לעזוב את מסגרות "עסקות החבילה" או שיתוף הפעולה עם מעסיקים והממשלות – כדי להתמודד עם אחת מהסוגיות המרכזיות בהתמודד עם משבר והשלכותיו החברתיות הקשות: מי ישלם את מחירו – העובדים או בעלי ההון.
*
מאמרו של ד"ר אפרים דוידי פורסם בלקט מאמרים שראה אור ערב כינונה של הממשלה הימנית החדשה שפרסם מרכז אדוה. לקט המאמרים הקצרים מתמקדים בלקחים הכלכליים והחברתיים שניתן להפיק מן המשבר הקפיטליסטי העולמי. ברחבי העולם, המשבר מלווה בדיון ציבורי שמתמקד לא רק בשאלה כיצד ניתן להיחלץ מן המשבר אלא גם בשאלה, כיצד ראוי לשנות את המשטר הכלכלי-חברתי על מנת למנוע משברים שכאלה בעתיד, או לצמצם את נזקיהם.

הכותבים הנוספים בלקט הם עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר יוסי דהאן, ד"ר עמי וטורי, יעל חסון, פרופ' יוברט לו-יון, ד"ר דניאל ממן, ברברה סבירסקי, ד"ר שלמה סבירסקי, ולריה סייגלשיפר, ד"ר יצחק ספורטא, ד"ר דני פילק, ד"ר זאב רוזנהק, פרופ' אורי רם ופרופ' מיכאל שלו. במקביל לפרסום הלקט פתח מרכז אדוה בסדרת דיונים פומביים תחת הכותרת "את, אני והמשבר הפיננסי".