צמד ההחטאות של קובי בסיום הן משהו שקורה לא מעט. עכשיו אנחנו יותר שמים לב לזה בגלל השיחות כאן. אגב, פעם שניה השבוע שה"קלאץ'" לא עובד בקלאץ'. ממשיכים בספירה להוכיח את הנקודה http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/tongue.Xxx
הלילה צפויים מספר משחקים מעניינים לטעמי. ניו אורלינס צפויים להתאושש מההפסד לקליבלנד בדטרויט, בעוד אורלנדו הולכת למבחן קשה בדנבר. אחרי שניצחו אתמול את מובילת המערב, הם משחקים היום מול סגניתה. בוסטון תנסה להמשיך את מגמת ההתאוששות שלה מול הקטנות (ניו ג'רסי הפעם). סאן אנטוניו תנסה להתאושש ממהפסד לפילדלפיה בשיקגו (שבמשחקה האחרון ניצחה את קליבלנד). הלייקרס וקליבלנד מקבלות אחרי שני משחקים לילה אחר לילה (לייקרס עם 2 הפסדים במשחקים הללו, קליבלנד עם הפסד אחד, אך המשחקים של הלייקרס היו יותר קשים), שני ימי מנוחה, ואחריהם הם נפגשים ראש בראש בסטייפלס סנטר, יהיה מרתק, מעניין עם יהיה שידור בארץ...
דנידין, אני חושב שצריך לתת לקובי קצת יותר קרדיט מזה, אף שחקן לא מושלם, אפילו לא ג'ורדן. זה קצת חילול הקודש, אבל ... http://il.youtube.com/watch?v=99RYAwGQt9I זה אמנם קרב כשג'ורדן היה צעיר, אבל זה בא להראות שאף אחד לא מושלם. אגב, הקטע לקוח מקלטת של ג'ורדן שצפיתי בה בצעירותי. היה לג'ורדן את ההגינות לשים קטע כזה בקלטות שלו, וגם על זה מגיע קרדיט.
קח את מה שאני עושה כאן בהומור, לכן אני דואג להשתמש בסמיילים מכל הסוגים והמינים http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx בעיקרון לג'ורדן היו ימים שחורים, אבל לקובי זאת מגמה של לעשות שטויות ברגעי ההכרעה. לפעמיים זה נכנס, אבל עדיין. לנושא אחר לגמרי: אתה נראה לי צופה וותיק פיסטון. היה פעם סנטר ב NBA שבעל יכולות פיזיות וטכניות של גארד. הוא שיחק 6 שנים עד הפציעה והיה על הדרך לשבור את כל שיאי ה NBA לסנטרים. מה גם שתענוג לראות אדם בגובה 2.17 יודע לקלוע מבחוץ (היו הרבה סנטרים שידעו, אבל היו להם חלושות אחרות בתנועה), לכדרר, להטביע כמו סמאול פאורווד וכו' (360). האדמירל: דיויד רובינסון
http://img297.imageshack.us/img297/3046/kbryant30020080824mc1.Xxx בחיי כמה שקליבלנד קבוצה אפורה, אבל הקבוצה הכי מדוקדקת שראיתי, הרבה יותר מהספרס. יש להם קלעי שלשות אדירים. אי אפשר לתת מאייה לצ'רביאק\גיבסון\פאבלוביץ'\וויליאמס\דלונטה. בגלל זה קליבלנד טובה. הצבע שהם קודם כל-אדיר מבחינה הגנתית. ווסט סיים עם 23 אבל שלא יטעה אתכם זה היה משחק נוראי. שקליבלנד עושה הגנה להיכנס לצבע שלהם זה לא בא בחשבון. הוא עשה את רוב הנק' שהמשחק כבר היה גמור וכמו שהוא עושה את רוב הנק' זה היה מחצי מרחק. הסגירה של קליבלנד על צ'נדלר הייתה מדהימה! שום כדור מפול הוא לא קיבל. וזה גרם לו לתסכול ולעבירה טכנית. ושוב, מה שדופק את ההורנטס שוב ושוב זה הדאבל טים. עד ה-5 דקות האחרונות הניטרול של לברון היה נהדר, אבל הם לא חושבים מעבר לזה. זה מה שדופק אותם פעם אחרי פעם. נגד הספרס נתנו לצ'נדלר לא מעט דקות של אחד על אחד מול דאנקן והוא ביטל אותו לחלוטין, אבל אז הגיע הדאבל טים הטיפשי הזה. ג'ינובילי דפק את כל השלשות שהביאו לו, וכל השלשות שהוא זרק היו ממש מאותו נקודה. הסיום היה הרבה יותר צורם. פוזי הורחק בגלל 2 טכניות, ולפני זה כריס פול הורחק גם הורחק בגלל 2 טכניות. עוד משהו - במשחקי בית של נ"א אחרי כל סל של פול הקרוז עושה את ה- woo של ריק פלייר(שאוהד את ניו אורלינס), עכשיו הקרוז של קליבלנד עשה את אותו הדבר רק אחרי כל איבוד של פול, והיו לא מעט. לא נעים.
דיוויד רובינסון היה שחקן ענק, הוא הוביל את סאן אנטוניו למאזנים מצויינים במשך שנים רבות, שיא הקריירה שלו עומד על 71 נקודות (כן, יותר מג'ורדן), ובכלל היה גם אישיות מאד חיובית, והיה אהוב גם על חבריו לקבוצה, וגם על יריביו במגרש. הטענה העיקרית כנגדו הייתה שהוא רך מדי, שאין לו את השיניים שצריך, בכדי לקחת תואר. בסופו של דבר הפציעה שלו היא מה שהביא לו את התואר. בעונה שלפני הפציעה (95/6) סאן אנטוניו הייתה הקבוצה עם אחד המאזנים הטובים ביותר בליגה( 59 נצחונות ו 23 הפסדים). עונת הפציעה שלו הייתה 96/7, הוא הספיק לשחק 6 משחקים בלבד, והמאזן של הספרס באותה עונה הראה עד כמה הוא היה חשוב להם. המאזן בסיום אותה עונה היה: 20 נצחונות ו 62 הפסדים. אחד מהמאזנים הגרועים בליגה, זאתי הירידה הדרסטית ביותר במאזן של קבוצה בהיסטוריה של ה NBA. אך, המזל האיר פנים לסאן אנטוניו, ובעקבות המאזן הגרוע הם זכו בלוטרי, ובמי שהפך לאבן פינה בשושלת של ימינו, במקום הראשון בדראפט הם בחרו בטים דאנקן. שנה אחר כך, הם עלו למאזן של 56 נצחונות ו 26 הפסדים, ונעצרו מול יוטה בחצי גמר המערב. שנה אחר כך, שום דבר כבר לא עצר אותם (בכל זאת שנה אי זוגית), והם לקחו את האליפות לאחר שסיימו במאזן של 37 נצחונות ו 13 הפסדים בעונה המקוצרת, בתיקו על המקום הראשון בליגה, ביחד עם יוטה. דיוויד רובינסון זכה באליפות הראשונה שלו, אבל הגורם הדומיננטי בקבוצה כבר היה טים דאנקן, אליו הלכו בדקות ההכרעה של משחקים. דאנקו גם לקח את תוארה Finals MVP. הצמד (דאנקן ורובינסון) המשיך לשחק בתקופת השושלת של הלייקרס, כאשר רובינסון מודיע על פרישה, לאחר אליפות נוספת שהספרס לוקחים ב 2003. דיוויד רובינסון היה שחקן ענק, אבל הוא היה צריך מישהו עם שיניים (דאנקן) בכדי לקחת אליפות. נתונים על הקריירה שלו: 2 אליפויות, זכה ב MVP של הליגה פעם אחת, זכה בשחקן ההגנה של השנה פעם אחת, זכה בתואר השחקן הספורטיבי ביותר ב NBA פעם אחת. סטטיסטיקה בולטת: מקום שישי בהיסטוריה עם 2.5 חסימות למשחק בקריירה.
שאלת השאלות: למה הם התפתחות הספורטאי והשחקן במהלך השנים לא קיבלנו סנטרים שמסוגלים להיות כמו כמעט כמו גארדים, ולייתר דיוק, הלכנו בדיוק בכיוון ההפוך עם סנטרים שיותר דומים לשנות ה 80 שיודעים לשחק כמעט אך ורק בצבע, איטיים ולא בעלי יכולות כידרור או פיזיות מרשימות? למה המגמה בעצם במגמת נסיגה בעמדות האלו בזמן ששאר העמדות בליגה בהחלט התפתחו? מאוד מעניין.
סקוטי פיפן גם לא לקח אליפות לבד ללא ג'ורדן...דיוויד רובינסון היה קודם כל בן אדם רציני ושגריר מצויין לכדורסל. היום כל כוכב מקעקע את גופו ומתנהג כמו איזה ראפר, אני מתגעגע לאנשים כמו רובינסון ואחרים כמו צ'רלס בארקלי וקרל מאלון. דניס רודמן היה שחקן מצויין, אבל האופי, הקעקועים וההתנהגות מחוץ למגרש התחילו לדעתי מעין אופנה חדשה. לאן נעלמו הג'נטלמנים כמו ה'אדמירל'? אני העונה עוקב בעיקר דרך התוצאות ופחות במשחקים חיים, אבל כרגע העונה מאד מרתקת. בוסטון והלייקרס ברחו בהתחלה לכולם ועכשיו? סן אנטוניו התחילה בצורה נוראית בגלל הפציעות, אבל הנה חזרה לצמרת המערב. דנבר עשתה רכש גאוני כשהביאה את בילאפס שעושה דברים שאייברסון מעולם לא עשה. הלייקרס עדיין מובילות את המערב בניחותא, אבל העונה עוד ארוכה... שוב פעם אני מסתכל בעיקר על התוצאות, אבל ציפיתי ליותר מניו אורליאנס. הם הוסיפו את פוזי, אבל משום מה העונה הם עדיין לא ממש התפוצצו לתקופה מצויינת. תמיד יותר קל לבוא ולנצח כאנדרדוג והנה עכשיו כולם מצפים מפול וחבריו לקריאת תיגר רציני על הלייקרס. במזרח טענו כבר בתחילת העונה שהגיל בבוסטון יכול בסוף להרוס לסלטיקס את העונה. הקבוצה פתחה בצורה מרשימה, שברה שיאים, אבל עכשיו? ברור שהסלטיקס מועמדות לאליפות, אבל מאד מעניין לעקוב אחרי קליבלנד ואורלנדו. כרגע הן הקבוצות שצריכות לאיים בצורה רצינית על ההגמוניה במזרח של הירוקים. אני חושב שתסכימו אותי שלא צריכים כרגע לסכם יותר מדי דברים. עוד לא עברנו את זוועות האולסטאר (הבנתי אתמול שהסיני הלא מרשים של הנטס מתקרב בקולות לגארנט...יותר מדי סינים מצביעים?) כך שיהיו עוד מספיק הפתעות, פציעות, הרחקות ומה לא?
דני, אולי בגלל האמריקאיים מפחדים משינוי? אולי סנטר כמו שאקיל אוניל קיבל יותר מדי כבוד מכולם כי בסה"כ לדעתי הוא לא היה סנטר עם טאץ' ענקי אלא השתמש באלימות בגופו הענק. לא יודע, אבל לדעתי דווקא ארבידס סאבוניס פתח את העיניים של האמריקאיים והוא גרם שסנטרים מחוץ לארה"ב הגיעו שגם יודעים לקלוע מבחוץ (אני חושב עכשיו למשל על מהמט אוקור). ה'מהפכה' פשוט לא הושלמה ובארה"ב עדיין יותר מדי חושבים על מה שאני קורא "כדורסל המאציזמו". במגרשי הכדורסל בארה"ב עדיין מעדיפים לראות דאנקים, מבצעי אחד על אחד ודברים כאלה מאשר חכמת משחק א-לה סבוניס או למשל ניקולה וויציץ'. גבוה צריך לשלוט כמפצלת מתחת לסל, אבל קליעה מרחוק או חכמת משחק? את זה אני בנתיים לא ראיתי למשל מהווארד באורלנדו. יש משהו בדבריי דני?
אני לא חושב שקיימת מגמה של סנטרים גדולים שיעילים רק בצבע. זה נכון ששאקיל והווארד הם כאלה, ומאד מדוברים (למרות שהווארד לא רע מחצי מרחק), אבל קיימים שחקני פנים בעלי יכולות של גארדים לא פחות מרובינסון. גארנט הוא דוגמה מצויינת. יש לו קליעה מצויינת מחצי מרחק, ואפילו מסוגל לקלוע שלשות פה ושם. השליטה שלו בכדור מצויינת (בעיקר בתקופת מינסוטה), ויש לו ראיית משחק יחסית טובה לסנטר. מלבד זאת הגבוהים של היום ברובם קולעים לא רע מחצי מרחק (דאנקן, גרמיין אוניל, בראד מילר, ויש עוד...), ויש את אלה שקולעים שלשות (אוקור שהוזכר, ראשיד, ועוד אחדים). דיוויד רובינסון אף פעם לא היה קלעי שלשות טוב. לדעתי רוב הסנטרים של הליגה כן נוטים לכוון מיומנויות ומבנה של גארדים גדולים, וזה בדיוק מה שהופך את שאקיל והווארד הפיזיים לבלתי ניתנים לעצירה. הכוח והמסה שלהם הם משהו שגארדים מאד גבוהים לא יכולים להתמודד איתו.
שימו לב לאוקלהומה של התקופה האחרונה. בתשעת המחקים האחרונים שלה, ניצחה הקבוצה 5 פעמים (סה"כ 8 נצחונות העונה). הנחונות הללו באו על קבוצות חלשות או בינוניות(גולדן סטייט, ניו-יורק, שיקגו, יוטה ודטרויט), אך אוקלהומה מתחילה לפתח יציבות ביכולת שלה.
אני לא מסכים איתך. מינג, שאק והאוורד מייצגים את הסנטר בצורתו הישנה והדומננטית של השחקן הגבוה ביותר בקבוצה והדומננטי בצבע. אין כל שיפור יכולות טכניות בולטות בניגוד למה שהיה רובינסון. אולי זה היה עילוי ביחס לזמנו ואף ביחס לזמננו, אולי. גם גארנט הוא עילוי שכזה והוא לא סנטר, אבל בכל זאת עילוי.
הסיבה שמתפקדים את גארנט כארבע ולא כסנטר היא היכולות הטכניות שלו. מבחינת הגנה וגובה, הוא סנטר, פשוט עם מבנה גוף וטכניקה של גארד. אגב, סנטר לא פחות גדול מרובינסון היה האקים אולאג'ואן, שבעצמו היה בעל טכניקה מצויינת. לגבי מינג, לשחקן יש יד מאד רעה מחצי מרחק. הדומיננטיות שלו נובעת הרבה, מהיכולת שלו לקלוע מחצי מרחק, ובכך הוא מכריח את ההגנה לעבוד הרבה יותר קשה.
מינג הוא סנטר בצורה הקלאסית ולא המתקדמת במובן הטכני וכו'. הרבה סנטרים מאז ומתמיד יכלו לקלוע מחצי מרחק, אבל פה מדובר בתנועה ובכלל בהבנה שונה לגמרי של צורת המשחק עם הפנים לסל תוך כדי כדרור. זה רחוק מאוד ממינג כסנטר פוסט קלאסי.
