כבר שלושה ימים שאני מתחבט בשאלת המוסריות שלנו כעם וכמדינה - האם אנחנו עם מוסרי שבאמת מסרב לראות מול מי הוא נאלץ להילחם או שמא אנחנו מתחשבים יותר מידי בדעת הקהל העולמית ולא מתנהגים כפי שמדינה צריכה להתנהג במצב בו אנו נמצאים? מצד אחד יש את נושא חיי האדם שאצלנו אין ספק שזה בעדיפות הגבוהה ביותר. המדינה שלנו תעשה הכל כדי להחזיר אזרחים ישראלים, חיים או מתים, מכל מקום שהוא בעולם. אנחנו נשלח משלחות חילוץ עד לסין רק כדי לוודא שלא נתקעו ישראלים או חס וחלילה נהרגו במקרה של אסון טבע. אנחנו נשחרר גם 400 אסירים כדי להחזיר גופות לגבולות של המדינה שלנו. ערך חיי האדם הוא ערך עליון אצלנו ואין בכך בכלל ספק. מצד שני תמיד מרחפת התחושה שחלק מההתנהלות שלנו כמדינה נובעת מהרצון להיות סופר נאורים וסופר מוסריים, בשביל דעת הקהל העולמית ולא בשביל עצמנו. הימים האחרונים הציגו את התחושה הזאת בצורה מעולה. בעוד שחיזבאללה מחזיר לנו גופות מרותשות שספק אם יש מהן שריד נורמלי, משחק עם המשפחות השכולות שעשועון האם הם חיים או מתים וחוגג את חזרתו של הבהמה הנוראית קונטאר וסוחף את כל העם הלבנוני אחריו אנחנו עסוקים בלהיראות נאורים בעיני העולם, קונטאר יושב אצלנו בכלא בחדר נוח עם טלויזיה, מאוורר, עושה תואר במדעי המדינה ומשמין כאילו הוא חי חיי נהנתנות. הגיע הזמן לעצור את המציאות המעוותת הזאת, מציאות בה אנו חושבים על מה יגידו במדינה הזאת ומה יגידו באו"ם לפני שאנחנו חושבים בכלל על עצמנו ומנסים להבין מול מי אנחנו נלחמים ומי יושב מסביבנו. אם ארה"ב יכולה להוציא להורג אזרחים שלה עצמה, אנחנו בטח יכולים להוציא להורג מרצחים אשר הואשמו ברצח על רקע לאומני. סמדר הרן לא צריכה להגיע למצב שהיא רואה את מי שחיסל את המשפחה שלה מצדיע במועל יד ברחובות ביירות וחוגג עם יתר העם השפל הזה. התחושה היא שאנחנו פשוט עסוקים בלהיראות נאורים וטובים בעיני העולם לפני שאנחנו עסוקים בלהגן על עצמנו או מנסים להבין מול מי אנחנו מתמודדים. האם אנחנו באמת מאמינים בזה? האם ההתרפסות שלנו בפני העולם וההתנהגות הזאת שלנו עם מרצחים שכאלו אכן מגיעה מכך שאנו עם מוסרי? אך כשהתעמולה הלבנונית מנצחת - כנראה שכשלנו, בין אם אנחנו מאמינים בזה או בין אם לא.
