יש תופעה בכדורגל העולמי, שאני באמת לא מצליח להבין, אבל נתחיל מההתחלה. הכדורגל הטורקי, כידוע לכם, התחזק כלכלית באופן משמעותי ביותר בשנים האחרונות, ושחקנים שפעם רק גלאסטראיי הייתה עוד איכשהוא מרשה לעצמה, צצים עכשיו יותר יותר בהקשר לאחת משלושת הגדולות לכל הפחות. תופעות דומות ראינו לפני מספר שנים בודדות בקטאר (עכשיו העניין דועך עם החוק החדש שאוסר על רכישת שחקנים מחו"ל בגילאים מתקדמים שכאלה), ורואים לאחרונה ברוסיה. אבל משום מה, בניגוד לרוסים והקטארים, בטורקיה דווקא מתקשים לשמור על השחקנים שמגיעים לשם, או לכל הפחות מתמודדים עם מורל ירוד, שפל מוטיבציה, וחיפוש אלטרנטיבות אחרות אצל השמות הגדולים. כך למשל אנלקה, העוזב הסדרתי, הביא כבר לא פעם חוסר שביעות רצון מדבר זה או אחר. ואם אנלקה הוא בכל זאת לא דוגמא אידאלית, אז יש עוד אחרים - אריאל אורטגה שהיה מוכן לחטוף השעיה מפיפ"א כדי לא לשחק בסופו של דבר אצל פנר, ג'ון קארו שהתקבל כמו מלך ונמכר אפילו ביותר נמרצות, עכשיו מדברים על קאמבק אפשרי של אאילטון לגרמניה, ועל מאמנים בכלל אין מה לדבר, במיוחד אצל בשיקטאש שכבר החליפה שלושה כאלה מאז תחילת 2005. אז למה זה קורה בעצם? האקלים טוב, סביר להניח שהשחקנים לא בדיוק חיים בדירה של שלושה חדרים, ועוד יותר סביר להניח שאם כבר נטישה המונית אז דווקא מרוסיה תופעה כזאת הייתה צריכה לבוא. גם מבחינת הכדורגל קשה להבין את השחקנים, הליגה הטורקית כן נחשבת (כל עוד זה בגבולות שלושת הגדולות) פחות או יותר באירופה, קהל ביתי לא חסר, אז מה לדעתכם הבעיה?
באים לך שחקנים ומאמנים כמו כריסטוף דאום ואלכס שהיו רגילים לגרמניות וברזילאיות, ופתאום רואים בחורות עם שפם.
