דווקא בצל המונדיאל, אירוע הכדורגל הגדול ביותר, נשמעים קולות החרדים לפופלאריותו של הענף. בקנבאואר (דווקא מי שהיה שחקן הגנה) יצא והצטרף אל תלונותיו של ספ בלאטר, המחפש מזה שנים פתרון שיחזיר את כמות השערים למשחק ובתקווה- את האוהדים ליציע. החיפוש הקיצוני הזה אחרי שערים מעלה את השאלה ההכרחית- האם זה מה שישפיע על אופי המשחק? האם זה מה שיחזיר את כמויות הקהל ליציע? או שמא מה שמדביק את כולנו למסך כלל לא קשור לתוצאה הסופית? מה הוא ה'מדביק' שלכם? האם כמות השערים במשחק היא זו שתשפיע? האם התהפוכות והמלחמות? האם הלהטוטנות של שחקנים כמו רונאלדיניו וכ.רונאלדו, המביאים כל משחק תרגיל חדש שישבור לכם את הרגליים בשכונה כשתנסו לחזור עליו הוא הדבר שמשאיר אתכם 90 דקות מול מסך? האם המשחק מהווה עבורכם רק אפיזודה במאבק לאליפות? האם האווירה ביציע היא שמביאה אתכם למשחק האמיתי, שהכדורגל רק מהווה לו תפאורה? אלה כמה אפשרויות, כמובן שיש עוד הרבה, אבל אל לנו לסטות מהנושא- למה אתם אוהבים כל-כך לראות כדורגל?
קשה להסביר, כדורגל זה אהבה ושנאה. אין רגע שיותר משמח מאשר לראות את הקבוצה הקרובה לליבך מנצחת. או אפילו לראות את היריבה השנואה מפסידה.
אחלה רעיון ושאלה קשה, באמת קשה. בראש ובראשונה, I Love This Game. המשחק עצמו הומצא כפשוט למדי, אבל ככל שעוברים השנים כך הוא מתחכם יותר ויותר. כך שהיום אנחנו יכולים למצוא צדדים שונים בכדורגל, הצד הבסיסי והמהנה והצד החכם והערמומי. יש עוד המון דברים שמושכים אותי לכדורגל, אחד מהם הוא כמובן האהדה הזאת והשייכות למועדון, לקבוצה, לקהל אוהדים. האהבה מצד אחד והשנאה מצד שני. כל הרגשות בכדורגל הם חלק חשוב מאוד.
שגיא כהן אמר משהו נורא יפה פעם אחת: "לכדורגל יש ערך זהה למלחמה, מדינה שהובסה בידי מדינה אחרת תרגיש סיפוק אם תגבר על אותה נבחרת בכדורגל. תבין למה ארצות הברית לא מאריות הכדורגל". http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx ומה שמושך אותי לכדורגל אלה שחקנים כמו רונאלדיניו, תיירי הנרי, ריקלמה ועוד רבים אחרים שכל פעם גורמים לי להצית את הדמיון מחדש. גם שחקני נשמה שאני מצליח להזדהות איתם כמו גאטוזו גורמים לי לאהוב את הכדורגל. כדורגל הגנתי לא גורם לי הסתייגות מהאהבה לכדורגל, כי אני אוהב את המשחק הזה. מספיק לי לראות שתי קבוצות עומדות אחת מול השנייה ואני יכול להיות שקוע בזה. לפעמים אני הולך ברחוב, רואה כמה ילדים קטנים משחקים ואפילו זה מצליח להסיט את תשומת ליבי. אני פשוט אוהב את עניין התחרות.
אני מת על הדינאמיות שבכדורגל, לא אכפת לי עד כמה הקבוצות לא מוכרות וכולי, כל עוד המשחק זורם טוב אני אהיה מרותק למשחק. זה למה אני מתעב שופטים. ועוד כאלו ששורקים כל 30 שניות. וכמובן האספקט של חגיגות אחרי שערים, תחושה עילאית אחרי אליפות או זכייה בגביע. לצרוח משמחה על אדום. לשיר שירים. אני אוהב את ההשפעות של הכדורגל על הקהל. חגיגה ושמחה. עצב ובכי. כל כך מדהים שמשחק של 22 אנשים על המגרש משפיע ככה עלינו, וזה מה שכל כך יפה בו. כל כך רומנטי.
כבר שנים שאני מנסה להסביר לאנשים מה מושך בכדורגל,הפיתרון שלי הוא להגיד למישהו לראות משחק להיות בעד איזשהי קבוצה שמשחקת [אבל באמת לנסות להיות בעדה ] ואחרי כמה משחקים להבין כמה זה סוחף.
א. את זה שזה יותר ממשחק. כי בלי היריבויות, הסמלים, הקהל, העקיצות בין המאמנים, כוכבים שבוגדים בקבוצתם ודמויות מעניינות/ מצחיקות/ מטורפות, כדורגל לא היה יותר מעניין מהוקי או מפינג פונג. מבחינתי, כדורגל זה סרט, שכל אוהד רואה אותו לפי הראות שלו. יש את הטובים-הקבוצה שלך, הרעים-היריבים, הדמויות המרכזיות-הכוכבים והמאמנים, ויש מתח, דרמה, אקשן-וגם בידור וצחוק. ב. את התשוקה של השחקנים, מהכוכבים הגדולים עד השחקנים הזניחים בקבוצות הקטנטנות. כמה פעמים יצא לכם לראות את רוי קין, את פטריק ויירה, את פאביו קנבארו, את ג'נארו גאטוסו, ולומר-האנשים האלה הם אנשים מבוגרים עם משפחה, מיליארדרים שלא חסר להם כלום בחיים, והם עדיין יורדים לגליצ'ים, מעודדים את חבריהם לקבוצה, מתקוטטים עם היריב, והכל באנרגיות של ילד בן 6 שמשחק בשכונה. ג. הקהל-כמה שאני אוהב כדורסל בכלל וNBA בפרט, אפשר להרגיש שמשהו שם חסר-אווירה, שנאה, יריבות, קהל צבעוני וחם שמעודד כל המשחק. את זה יש בשפע בכדורגל, בין אם אלה אוהדים אנגליים או גרמנים ששרים בלי הפסקה 90 דקות, קהל לטיני חם שקופץ, מניף שלטים והופך את היציע לקרנבל אחד גדול, או אפילו ישראלים שמפצחים גרעינים ומקללים את כל העולם ואשתו-כולם מטורפים על המשחק הזה.
מעבר לנחישות והקרבה, את זה אני מאמין יש גם בהוקי דשא. בעיקר, זהו הסעיף הראשון בהודעה מעליי. התרבות של הכדורגל היא זו שמושכת למשחק.
כשאתה נקשר לקבוצה מסויימת במובן סנטימנטלי אתה לא יכול להסביר את זה במילים, וזה בעצם מה שיפה כאן. עצם זה שכמעט בלתי אפשרי להסביר הוא מה שמראה כי כדורגל\אהבת המשחק היא הרבה הרבה יותר מהמשחק נטו.
מה שמושך אותי במשחק האהוב עליי כ"כ הוא התחכום שלו, אך מצד שני גם הפשטות המדהימה שרואים בו. כשרואים את תיירי הנרי מגלגל כדור לפינה הימנית של השוער, כשעומדים מולו שני מגינים, וכל זה בלי להניד עפעף, רואים את התחכום שבכדורגל, ואת הפשטות שהנרי עושה ממנו. כשרואים את בקהאם או ז'וניניו מסובבים כדור מדהים לחיבורים מעבר לחומה בבעיטה חופשית, מבינים את החוכמה במשחק, את הדיוק שבבעיטות, את התחכום, כמו שהוזכר קודם. מעבר לכך, הכדורגל הוא דת. דבר נוסף שמושך אותי למשחק הוא העובדה שברגע שמשחקים כדורגל, אפשר לשכוח מענייני דת, גזע ומין, ולהתרכז במשחק. כדורגל הוא בעצם שפה.
כדורגל אנגלי והולנדי זה קודם כל. אני אוהב שחקנים שנלחמים ומקריבים, שמזדהים עם הקבוצה, שהקבוצה עצמה היא בעלת זהות ולא סתם אוסף של כוכבים, חושב דומה למה שמייקל קאריק פה אמר. מעבר לזה אני אוהב שחקני בית, קהל ששואג 90 דקות ושומעים אותו כמה שיותר חזק, אני אוהב שחקנים אינטלגנטים ומדויקים, לא בהכרח כאלה שעושים טריקים. מה שכן אני אוהב שחקנים שמשחקים עם טאץ' ראשוני נפלא, כמו רוני או הנרי ודוגמאות לא חסרות.
